קודם כל ולפני שאני מספר שנהניתי, אחול נהניתי, אני מפנה קריאה של "די לז'אנר, שמתחיל קצת לעצבן, על חסרי הסיכוי מישראל השלישית שנאבקים כדי להיות מישהו". זהו עוד סרט שבו מביא לנו שמי זרחין, ביחד עם אנשי מקצוע מעולים, עוד מהפואטיקה המצטלמת של השכונות ועיירות הפיתוח (מי אמר "משאית"?). טבריה מעולם לא נראתה טוב יותר אבל המשפחה המזרחית, עם כל ההומור, השנינות ויכולת הסיפור המצויינת של זרחין, שוב מצטיירת כאותה בהמה צעקנית שבה כולם צועקים על כולם (מי אמר "הכוכבים של שלומי"?), עם העוני המחפיר שלא מסיר את החיוך מפניה של אביבה גם כשהמקרר ריק, עם בעיות פסיכולוגיות חוצי דורות ולא תמיד אמינות, שאיפות לא ממומשות לעולם הזוהר ("עפולה אקספרס"? "צומת וולקן"?), שכנים עם אבחנות פילוסופיות בגרוש (מי אמר "סוף העולם שמאלה"?) ואפילו הבעל המובטל והמתוסכל שמעולם לא הצטלם טוב יותר (אם כי נדמה היה לי שרכב הליסינג של דרור קרן מ"מילואים" הציץ לו מדי פעם מעבר לכתף). זה עצוב שהקולנוע הישראלי לא מסוגל לצאת מהסבך הסטריאוטיפי שכבר בשנות ה-70 צריך היה למצות את עצמו, אבל לזכותו של שמי ייאמר שהוא מצליח בכל פעם להזרים לו איזה טוויסט משעשע. ושהוא כנראה מכוון הרבה יותר רחוק מהאוסקר הישראלי..
תובנות: מסתבר ששום סרט מהז'אנר לא יוכל להצטלם, בשנים האלה, בלי הפראחיות המוקפדת ושופעת הפואנטות שנראית כמו רותם אבוהב, שום משפחה מזרחית לא יכולה לתפקד בלי מובטל אחד, מתוסכל יצירתי אחד, עיירת פיתוח חסרת סיכוי אחת ועוד שלל סימני היכר אופייניים, אבל בשביל לספר סיפור על גיבור שעובר שינוי ומחליט לשמור על הסיפורים שלו ולא למכור לאיזה עירוני מלוקק, שהוא במקרה פרופסור ובמקרה אימפוטנט כתיבה, במקרה גרוש ובמקרה גם נצלן חסר-מוסר, בשביל כל אלה לא חייבים לנסוע לטבריה - אפשר סתם לראות "סיינפלד" ולמחוא כפיים לקריימר כשהוא לוקח את הסיפורים שלו בחזרה.
והסרט, כצפוי, נעים, מצחיק וחיובי, עם משחק מצוין (הו, אסי לוי!) ובסה"כ הוא מפרנס היטב את האתוס הישראלי החדש - כל אחד יכול, כל אחד מוכשר ותילחם, חביבי, תילחם! גם אם אין לך כסף לגדל ילדים - תילחם! הקריירה מחכה לך, גם אם מישהו לקח אותה בינתיים ומצטלם איתה בטלויזיה.