יום אחד, כשילדי יהיו בוגרים מספיק להבין את ההיגיון שמניע הורה, אני אומר להם כפי שאימי הרעה אמרה לי :

אהבתי אותך מספיק כדי לשאול אותך לאן את הולכת, עם מי את הולכת ובאיזה שעה את חוזרת הביתה.

לשבת לך על הראש שעתיים, בזמן שניקית את החדר (עבודה שהיתה אמורה לקחת רבע שעה...)

אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך לגלות שהחבר הכי טוב שלך לא בדיוק רוצה בטובתך.

אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך לקחת אחריות על מעשייך גם כשהמחיר ששלמת היה כה כבד שליבי כמעט נקרע בקרבי.

אהבתי אותך מספיק כדי לומר לך "לא", כשידעתי שתשנאי אותי אחר כך בגלל זה.

אלו היו הקרבות הכי קשים, אני שמחה שניצחתי אותם, בגלל שבסוף גם את ניצחת.


ויום אחד , כשילדייך יהיו מספיק בוגרים להבין את ההיגיון שמניע הורים, גם הם יגידו: הייתה לנו האמא הכי רעה בעולם:

בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו קורן פלקס, כריך עם גבינה וכוס חלב.

אמא התעקשה לדעת בכל רגע איפה אנחנו, אפשר לחשוב שאנחנו אסירים בחופשה.

היא הייתה חייבת לדעת מי החברים שלנו ומה אנו עושים איתם.

היא התעקשה שאם אמרנו שנעדר לשעה, נעדר לשעה או פחות מזה.

היא הפרה בקלות את חוק העסקת הילד בכך שהכריחה אותנו להדיח כלים, לסדר את המיטה ,לבשל, לשטוף את הרצפה, להפעיל מכונת כביסה, לתלות כביסה, לזרוק את הזבל ועוד כל מני עבודות כפייה. היא בטח הייתה שוכבת בלילה במיטה וחושבת מה עוד היא יכולה לתת לנו לעשות.

היא התעקשה תמיד לומר לנו מה היא חושבת עלינו - את האמת, את כל האמת ורק את האמת.

כשהגענו לגיל הטיפש-עשרה היא קראה את מחשבותינו ואז החיים היו ממש קשים.

כשכולם "יצאו" בגיל 12- 13 אנחנו חיכינו עד גיל 16.

כשהגיעו אלינו חברים, הם היו צריכים להתייצב בדלת כדי שתוכל לפגוש אותם.

בגלל אמא הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו: אף אחד מאיתנו לא נתפס גונב ,הורס רכוש של אחרים או מבצע כל פשע אחר.

הכל בגללה!


עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו השכלה, אנחנו אנשים ישרים, אנחנו אזרחים טובים שומרי חוק ואנו עושים את כל שביכולתנו להיות הורים רעים לילדינו. כמו שאמא הייתה.

ואנחנו חושבים שהבעיה של העולם הזה הוא שאין מספיק אמהות רעות.

הנה 9 חוקי דיאטה משעשעים....

1. אם אוכלים משהו ואף אחד לא רואה - אין בזה קלוריות.

2. אם אוכלים עוגת קצפת ושותים משקה דיאט - הקלוריות של העוגה מבוטלות
על-ידי המשקה דיאט.

3. אם אוכלים בחברת מישהו והוא אכל יותר ממך , הקלוריות שלך לא נחשבות.

4. אוכל שאוכלים למטרה רפואית (שוקו חם, גוגל-מוגל, דייסה, ברנדי) לעולם
אינו כלול בספירת קלוריות.

5. אוכל הקשור לצפייה בסרט (פופ-קורן עם חמאה, סוכריות, שוקולד) לא נחשב,
כי הוא חלק מחבילת הבידור.

6. בחתיכות קטנות של עוגיות אין שומן: תהליך שבירת העוגיה גורם להיעלמות השומן.

7. בדברים שמלקקים מהסכין או מהכף אין קלוריות בזמן ההכנה (כגון השוקולד
על הסכין בזמן הכנת כריך שוקולד).

8. מאכלים מאותו צבע הם בעלי ערך קלורי שווה, לדוגמה: פטריות ושוקולד
לבן, תרד וגלידת-פיסטוק, לבן וקרם בוואריה.

9. במאכלים קפואים (ארטיקים, גלידות וכד') אין קלוריות כי הקלוריות הן
יחידות של חום.

זוגות מתאימים...... יש רק בחנות נעליים.

להתחתן זה כמו להיכנס לאמבטיה חמה.
ברגע שהתרגלת זה כבר לא כל כך חם.

כשגבר פותח את דלת המכונית בפני אישתו יש לכך שני הסברים: או שהמכונית חדשה, או שהזוגיות חדשה.

על זוגיות:
שנינו מלאכים בעלי כנף אחת, ונוכל לעוף רק אם נחבק זה את זו.

סגולה לשלום בית:
פיקחו עיניים לרווחה לפני הנישואין, ועצמו אותן למחצה אחריהם.

על פשרות:
בתפילת שמונה עשרה, כאשר אומרים "עושה שלום במרומיו" , נוהגים לפסוע 3 פסיעות לאחור, כי כאשר רוצים שלום, צריך לסגת מעט.

-לאדם וחוה לא הייתה בעיה לחיות בשלום בית:
היא לא הייתה צריכה לשמוע איך אמא שלו מבשלת,
והוא לא היה צריך לשמוע על כל החברים שלה בעבר.

על מריבות:
בשנה הראשונה הבעל דיבר והאישה הקשיבה, בשנה השניה האישה דיברה והבעל הקשיב, בשנה השלישית שניהם דיברו והשכנים הקשיבו.

על יופי:
כלל זהב לאישה המתבגרת: הביטי בראי ואימרי לעצמך:
היום אני ניראית יותר יפה מאשר מחר..........

רגש ונישואים :
המנצח טוסקניני אמר פעם לאחד המנגנים בזמורתו: "יש לנגן קטע זה ברגש, ואתה מנגן אותו כמו אדם נשוי".

על החותנת:
"אמא שלך תבוא מביה"ח לגור אצלנו".
" מי אמר לך ?"
"הרופא. כשביקרתי אותה בבית החולים, הוא לקח אותי הצידה, הביט לי ישר בעיניים ואמר: צפה לגרוע מכל."

האישה מתרעמת: למה סיפרת לכולם שאני מנהלת חיים כפולים?
"כי זה נכון" , משיב הבעל – " את שלך ואת שלי."

היועץ לבני הזוג, לאחר הטיפול: אני שמח שהצלחתי לגרום לפיוס ביניכם.
עכשיו תאמרו כמה מלים טובות זה לו.
הבעל: אני מאחל לך כל מה שאת מאחלת לי.
האשה: אתה שוב מתחיל?!

כאשר היה ר' אריה לווין, הצדיק הירושלמי, הולך עם רעייתו לרופא,
הוא היה אומר לרופא: הרגל של אשתי כואבת לנו.

אישה ובעלה הלבושים בצניעות ירדו מהרכבת ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת פגישה מראש. המזכירה, העיפה בהם מבט והחליטה שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.

"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.

"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.

"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.

המזכירה התעלמה מהם, בתקווה שהזוג ילך. אך הם המתינו בסבלנות.

בחוסר רצון, החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי, תראה אותם לדקות מעטות, והם יעזבו" אמרה.
הוא הסכים ויצא לקראת הזוג.

פנתה האישה לנשיא: "בננו למד בהרווארד, היה מרוצה כאן ,ואהב את המקום מאד.
לפני כשנה נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".

הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר סבלנות בולט אמר:
"גבירתי, איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".

"הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו שאולי אפשרי לתת בניין שלם להרווארד".

נשיא האוניברסיטה , הביט בהם בזלזול ואמר: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".

לרגע שתקה האישה

הנשיא נראה מרוצה. (סוף סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה..)

ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא:
"זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים אוניברסיטה משלנו?"
הנהן בעלה בראשו בהסכמה.

הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.

גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה, שם הם הקימו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה, כיד זיכרון לבנם.

(סיפור אמיתי - מלקולם פורבס)


הסיפור מיועד לאלה מבינינו הממהרים לשפוט אנשים על-פי המראה החיצוני ...

לעולם אל תפסיק לחייך
אפילו כשאתה עצוב,
מישהו עשוי להתאהב בחיוך שלך.

אולי אתה עוד סתם אדם בעולם,
אבל בשביל מישהו אתה כל העולם!

אל תילחם ותסתבך כדי שדברים יקרו,
הדברים הכי טובים פשוט קורים בלי שאתה מצפה להם.

אין אדם שראוי לדמעותיך,
ומי שבאמת ראוי להם לעולם לא יגרום לך לבכות.

אם מישהו לא יאהב אותך כמו שאתה רוצה,
אין זה אומר שאתה לא נאהב על ידו בדרך שלו,

הדרך הכי אמיצה
לחיה קטנה שלא לפחד,
היא לרעוד בפנים,
בלב.

(א.א. מילן)

בדקה אחת של עצב אתה מאבד 60 שניות של שמחה.