עץ הבאובב הוא סמלה של אפריקה. עצים אלה מאריכי ימים עד אלף שנים. כשהעץ בשלכת נראים ענפיו כמערכת שורשים המזדקרת מהקרקע. אגדה מספרת כי האל כעס על העץ, עקר אותו ושתל שוב כשראשו באדמה. באפריקה, בחודש אוקטובר פורח העץ בפרחים גדולים ולבנים שפורחים יממה. העץ משמש לתעשיית הנייר. מסיבי הקליפה מייצרים רשתות, תיקים, פרטי לבוש ומיתרים לכלי נגינה. העלים משמשים לטיפול בחום ובעיות עיכול, הפרות נאכלים על ידי פילים וקופי בבון. לכן גם יכונה "לחם הקופים". הגזע ספוגי ומכיל 40% מים המרווים את הפילים בתקופת היובש.
בפארק הולנד באילת ניטעו כמה עשרות עצי באובב, שקצב גידולם מהיר וגזעיהם רחבים במיוחד..

על הסוג אשל נמנים בארץ כ-15 מינים, שההבחנה ביניהם קשה. רובם של המינים ממוצא סהרו – ערבי והם מאכלסים אזורים חוליים, אפיקי נחלים או שטחי מלחה. המין הגדל בדרום הערבה הוא אשל היאור, העמיד לשטפונות ומתחדש בנקל. גדל גם במלחות. שורשי הצמח מעמיקים ומתפשטים למרחק רב. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח. תפקידן להרחיק כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלים החוצה. הצטברות מלחים על פני שטחי העלים והרטבתם בלילות טלולים, גורמת לטפטוף טיפות מלח, ולהצטברות של מלחים על פני הקרקע המונעת מצמחים אחרים לגדול בסמוך. פרחי האשל קטנטנים, ורודים המופיעים באביב בשפע לא רגיל.

העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

שיזף מצוי הוא עץ קוצני ממשפחת אשחריים, הגדל בנאות מדבר בנגב ועד בקעת הירדן ואזור המרכז יגיע. מוצאו בסוואנות של מזרח אפריקה והוא מתחדש אחרי שריפה. הפירות טעימים והילדים אוספים אותו ומכנים אותם "דומים" (זהו עץ הדומים). הערבים מיחסים לשיזף סגולות מאגיות והעץ נחשב מקום משכן הרוחות. לפי המסורת הנוצרית עיטרו הרומאים בזר קוצים מצמח זה את ראשו של ישו לפני הצליבה, מכאן שמו המדעי של המין – spina christi "קוצי המשיח".

פריחת השקד, בשלהי החורף (ט"ו בשבט), הפכה אותו לסמל לבוא האביב. הוא נמנה עם משפחת הורדיים - שבה הורד, האגס, התפוח, הפטל ועוד. עלי הכותרת לבנים בגוון ורדרד, ומרכזו חום-אדמדם כהה. בעוד העץ בשלכת, בטרם יצמחו לו העלים חדשים, מתכסה העץ בפריחה צפופה.

פגוניה הוא צמח שיחני מדברי הנמנה על משפחת הזוגניים. עליו קטנים מאורכים ומחודדים, שעירים-רכים (פגוניה רכה) או קוצניים (פגוניה ערבית), ולעתים גם מפרישים נוזל דביק (פגוניה דביקה). לפרחיו הסגולים חמישה עלי כותרת ואבקנים צהובים. ההבחנה בין המינים לא קלה, שכן פרחיהם דומים מאד זה לזה.

שיח ממשפחת הסולניים. שהוא לרוב יבש. אך בפריחתו מגלה פרח תכול, ופריו ענבה צהובה-כתומה. הצמח הצנוע הזה גדל בעיקר בערוצי נחלים במדבר או בערבה. צמח צנוע זה נזכר במקרא במשל יותם, שעל פיו הלכו הצמחים להמליך עליהם מלך, ומשסירבו רוב הצמחים – הזית התאנה והגפן - לכבוד, הסכים האטד, אך התנה את הסכמתו בקללה - אם ההצעה לא תצא לפועל, הוא יעניש את העצים על ידי אש שתצא ממנו ותשרוף את כל העצים. הנמשל - העצים הם אנשי שכם, והאטד הוא אבימלך, שביקש למלוך עליהם.

משפחת הקוציציים הם צמחים שכשמם כן הוא, עוטרי קוצים חדים. בין הקוצים של הריסן מתחבאים פרחים כחולים או תכולים, שמופיעים למשך זמן קצר לאחר שטפון במדבר. הפירות והזרעים של הריסן מהווים "שעון גשם", הם נסגרים וממתינים לגשם שירטיב את הפרי. הרטבה רצינית גורם לפתיחת הלקטי הפירות, ושרבוב הזרע על גבי שערות, להבטיח שיורטב, אך לא ישקע במים. יש לזכור שכל זה קורה אחרי שהצמח כבר התייבש. מנגנונים אלה ייחודיים לכמה צמחי מדבר קיצוני. בערבה ודרום הנגב.

דום מצרי הוא עץ ממשפחת דקליים. נבדל מדקלים אחרים בגזע המסתעף ועליו הגדולים ודמויי מניפה (כפניים).. דרום עמק הערבה הוא תחום תפוצתו הצפוני בעולם. השם המדעי נקרא על שם העיר תבי (לוקסור, נוא – אמון). בפארק הולנד באילת ניטעו עצים שהונבטו מזרעים. פירותיו כדוריים צבעם חום והם אכילים. מסיבי הגזע ומהעלים מכינים חבלים וסלים.

פורסקליאה שבירה הוא פרח קטן, ממשפחת סרפדיים. עליו בחלקם העליון נושאים זיפים צמירים, הנאחזים בבגד (הילדים קוטפים את העלים ומדביקים להם "דרגות" מעלי הפורסקליאה) . הצמח נקרא על שמו של פר פורסקל חוקר טבע במאה ה- 18 אשר מחקריו שנעשו תוך הקרבת חייו בתנאי המדבר הקשים, שלחוף ים סוף. הפרח ירוק, לא ניכר. צמח מדברי העושה זרעים לרוב, הנובט בעקבות הגשם, או בכל מקום בו מים מרטיבים את הקרקע. נפוץ גם בפארק הולנד, באילת.

הפארק נחנך על ידי הקרן הקיימת לישראל ומשתרע על כ- 300 דונם של נטיעות של צמחי בר, מהארץ ומחלקי עולם אחרים, המותאמים לתנאי המדבר. תמצאו שם עצי באובב - עדיין צעירים, אבל עם עתיד מובטח - עצי זקום מצרי, סלוודורה, גרויה שעירה, צלף רותמי ומורינגה, דקל דום, ערף המדבר - כולם עצים מעניינים (תמצאם תחת התגית פארק הולנד). המקום מתאים לטיולי שבת של מקומיים ולביקורי מטיילים המעוניינים להכיר את צמחי המדבר. במקום שביל משולט עם הסברים על הצומח. מומלץ!

קרקש צהוב הוא שיח ממשפחת פרפרניים. ניכר בעליו המורכבים-מנוצים ופריחתו הצהובה. הפרי תרמיל תפוח וחלול בגוון חום-אדמדם אשר מתעופף ברוח ומפיץ את. גדל בעיקר בהר הנגב ובמרומי סיני. נזירי סיני מאמינים שהוא "מטה אהרון" הנזכר במקרא. בפארק הולנד באילת ניטעו כמה שיחי קרקש.

הזקום המצרי הוא עץ קוצני ירוק עד, משפחת זוגניים. אופייני לסוואנות של האזור הסודני. בארץ גדל לאורך בקע ים המלח ובנאות מדבר. העץ היה קדוש בעיני המצרים הקדמונים ונחשב סמלו של האל תחות – סופר האלים, אלוהי המדע והאמנויות, רושם המעשים ומודד הזמן. במצרים נהגו לרשום על עלי זקום את שמות ומעשי המלכים והכהנים כסגולה לחיי נצח. מזרעי העץ מופק שמן למאכל ולרפואה. הפרי מר ושימש מזון לעבדים באפריקה – מכונה "תמר העבדים".

שיטה סלילנית היא עץ קוצני ממשפחת מימוזיים, שגזעו אינו מסתעף, אלא בגובה של יותר ממטר מעל האדמה. נופו איננו שטוח בצמרתו. נבדל משטת הסוכך גם בעלים שאינם שעירים. אף הוא מוצאו בסוואנות של מזרח אפריקה. בארץ גדל בכל אזורי המדבר של ארץ ישראל. פריחתו ככדורים לבנבנים ופירותיו הם תרמילים מסולסלים המשמשים מזון לחיות המדבר ובייחוד לצבאים. לעתים קרובות נגוע בצמח הטפיל הרנוג השיטים.

הכוכב הריחני הוא צמח צהוב-כתום ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. עליו רעננים ונודפים ריח חזק, המזכיר לרבים את ריחו של אפרסק. פורח בחורף, לרוב לאחר שטפון או הרטבה מסיבית (ראה גם את כוכב ננסי, ניסנית ועוד).

הוא צמח ממשפחת ארכוביתיים, שכמה מיניו גדלים בכל אזורי הארץ. הפרח זעיר ואינו בולט. לעומתו בולט מאד הפרי, בצבעו הורוד וצורתו השטוחה-מכונפת. כמה מינים, באזורי הארץ השונים. לעלי הצמח טעם חמצמץ (ריכוז של חומצה חומעתית - כמו לחמציץ - ראה שם), שאין להתמכר לו.

פרעושית גלונית הוא צמח צהוב-כתום ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. שפת עליו מסולסלת כגלים (גלונית). פורח בחורף, לרוב לאחר שטפון או הרטבה מסיבית. ריחו חריף. משמש את הבדואים להכנת משקה חליטה המקל על כאבי בטן. בשל דמיון הפרח לפרחי צמחים דומים, סימן הזיהוי החשוב ביותר הוא צורתם הגלונית של העלים (ראה גם תגיות כוכב ריחני, ניסנית ועוד).

הגרויה השעירה הוא שיח טרופי ממשפחת הטליתיים אוהב חום שעליו מקומטים, נושאי קפלים ושעירים. צבע הפרח חום-ורדרד והפרי החום הכדורי שעיר . גדל במחשופי סלע בעמק ים המלח, ליד מצפה שלם, המקום היחיד בו נמצא בטבע בישראל. שיחים רבים בפארק הולנד, באילת.

צלף סחוסי הוא צמח קוצני ממשפחת הצלפיים, הגדל בנחלים וקניונים בדרום הנגב. ניכר בעליו הירוקים-בשרניים, שקוץ קצר בקצותיהם. הפרח לבן בעל עוקץ ארוך ואבקנים רבים, שביניהם עלי ארוך. אך מתבלט במיוחד הפרי האדום, המלא זרעים-גרגרים. זבובים ודבורים נמשכים לפרחים, וצפורים - בולבולים בעיקר, אוכלים את הפירות בהבשילם. צלפים נוספים שראוי לשים לב אליהם - במרכז וצפון הארץ: צלף קוצני, בנגב נדיר ובסיני: צלף רותמי.

עץ-שיח טרופי הנפוץ בסוואנות של מזרח אפריקה, וגדל בארץ בנאות מדבר.
הפריחה ירקרקת והפירות כדוריים, אדמדמים ועסיסיים והם מאכל תאווה לציפורים.
קצות גבעוליו הסיביים משמשים לשבטי אפריקה כמברשות שינים.
אגדה בדואית מספרת, שמוחמד נטע את הצמח בכל מקום ששלח אליו את מאמיניו, למען תשמר בריאותם. בהודו נאכלים קצות הענפים והעלים כסלט חריף וזרעי הצמח משמשים תחליף לחרדל.