העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

עץ-שיח טרופי הנפוץ בסוואנות של מזרח אפריקה, וגדל בארץ בנאות מדבר.
הפריחה ירקרקת והפירות כדוריים, אדמדמים ועסיסיים והם מאכל תאווה לציפורים.
קצות גבעוליו הסיביים משמשים לשבטי אפריקה כמברשות שינים.
אגדה בדואית מספרת, שמוחמד נטע את הצמח בכל מקום ששלח אליו את מאמיניו, למען תשמר בריאותם. בהודו נאכלים קצות הענפים והעלים כסלט חריף וזרעי הצמח משמשים תחליף לחרדל.

הזקום המצרי הוא עץ קוצני ירוק עד, משפחת זוגניים. אופייני לסוואנות של האזור הסודני. בארץ גדל לאורך בקע ים המלח ובנאות מדבר. העץ היה קדוש בעיני המצרים הקדמונים ונחשב סמלו של האל תחות – סופר האלים, אלוהי המדע והאמנויות, רושם המעשים ומודד הזמן. במצרים נהגו לרשום על עלי זקום את שמות ומעשי המלכים והכהנים כסגולה לחיי נצח. מזרעי העץ מופק שמן למאכל ולרפואה. הפרי מר ושימש מזון לעבדים באפריקה – מכונה "תמר העבדים".

ערף המדבר הוא עץ ירוק עד ממשפחת זיפניים. עליו גדולים ורחבים ודמויי ביצה. הפרח לבנבן והפרי כתום – אדמדם ודביק. טעמו מתקתק. בעבר נהגו להכין מהפרי דבק שנמרח על מקלות כדי לצוד ציפורים קטנות שהתיישבו עליהם. הערף גדל באזורים הטרופיים של אפריקה ודרום מערב אסיה. בארץ גדל בבקעת ים המלח.