כוכב ננסי הוא צמח חד-שנתי צהוב קטנטן ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. נובט אחרי הגשמים, מצמיח כמה עלים מאורכים, ועד מהרה פורח, ואחרי הפריחה, נוטים עלי המעטפה להסגר והצמח מתייבש ושומר על הזרעים עד לבוא הגשם. הרטיבות מפשקת את המעטפת ומשחררת את הזרעים (הבוטנאים מכנים תכונה זו "שעון גשם"). לרוב מוצאים אותו בצורתו היבשה, ואפשר להרטיבו שוב ושוב (הנוצרים רואים בפרח היבש סמליות לתחייתו של ישו הנוצרי). גדל בנגב הדרומי ולאורך הערבה. (ראה גם כוכב ריחני ודומיו).

אכיליאה ריחנית הוא צמח רב-שנתי הגדל בנחלי דרום הנגב, שעליו מלבינים ומכוסי שער רך. נמנה על משפחת המורכבים, אך התפרחת מורכבת מפרחים צינוריים בלבד (חסרה עטרת עלי הכותרת הלשוניים) בצבע צהוב הערוכים כסוכך. כשמו כן הוא, צמח שריחו חריף וחזק, נישא למרחוק (המטיילים ברכב בואדיות הנגב חשים בריחו גם בנסיעה).

עוקץ העקרב המדברי הוא צמח קטן - בן-שיח - ממשפחת הזיפניים. כמרבית בני משפחתו הוא נושא שערות זיפניות. הפרחים קטנטנים, הערוכים לאורכו של גבעול כפוף כעוקץ העקרב (זהו מקור השם). סדר הפריחה של הפרחים על התפרחת המאורכת הוא מתחתיתה לכיוון הקצה. הפרח צהוב בהיפתחו, אך מלבין לאחר יום. גדל בערוצים יבשים של הערבה ואזור אילת. מיני עוקץ-עקרב נוספים מצויים גם באזורי הארץ האחרים: עוקץ-העקרב האירופי באזורי המרכז והצפון, עוקץ-העקרב הצהוב בצפון-מערב הנגב ועוד.

נורית אסיה נמנית על אותה משפחה כמו הכלנית, ולא מעטים מתקשים להבדיל בין הכלנית לנורית אסיה, שצבעה אדום והיא מופיעה לרוב לאחר שהכלנית כבר גמרה לפרוח. לנורית זאת יש גם וריאנט צהוב המופיע לעתים בסמיכות לאדומה. אגב, הנוריות התרבותיות, מרובות עלי הכותרת, פותחו רובן מנורית זאת.

פרעושית גלונית הוא צמח צהוב-כתום ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. שפת עליו מסולסלת כגלים (גלונית). פורח בחורף, לרוב לאחר שטפון או הרטבה מסיבית. ריחו חריף. משמש את הבדואים להכנת משקה חליטה המקל על כאבי בטן. בשל דמיון הפרח לפרחי צמחים דומים, סימן הזיהוי החשוב ביותר הוא צורתם הגלונית של העלים (ראה גם תגיות כוכב ריחני, ניסנית ועוד).

טופח הוא צמח חד-שנתי הנמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). נפוץ בכל האזורים של צפון הארץ ומרכזה. ניכר בעלים המורכבים מעלעלים, ונושאים קנוקנות, הנאחזות בענפים. טופח ירושלים הוא בעל פרח כתום או צהוב פורח באביב. צילם: יוסי אלייני.

קידה שעירה הוא שיח קוצני ממשפחת הפרפרניים, שעליו קטנים ופרחיו צהובים וצפופים לרוב. פורח בחורף בכל האזור הים תיכוני של ארץ ישראל. צמח זה עמיד בפני שריפות, והוא מתפשט בקלות. דומה לו אחירותם החורש, שפרחיו גדולים יותר וגבעוליו הארוכים דלי-עלים (רותמיים).

אחד הצמחים הגבוהים במשפחת הסוככיים, הכלך גדל בבתה ומדרונות ההרים של רוב האזורים הלא-מדבריים של ארץ ישראל, וגם בהר הנגב איננו נדיר. מה שאנו מזהים כפרח איננו אלא תפרחת, המכילה קבוצות של פרחים רבים המסודרים כסוכך, ונפתחים זה לאחר זה במשך זמן ארוך יחסית. צבע התפרחת הוא צהוב-ירקרק, והוא בולט למרחוק. הצמח רעיל, והצאן והבקר פוסחים עליו, מה שמסייע לו להשתמר בנוף.

חרצית עטורה הוא פרח ממשפחת המורכבים (שבהם כל "פרח" הוא בעצם קרקפת מורכבת מעשרות פרחים מסודרים). אחד הנפוצים ביותר בין פרחי האביב המוקדם. עלי הכותרת שבהקף צהובים בגוון החלמון, וכל הצמח מזכיר חמניה זוטא. הפרחים שבמרכז נפתחים במעגלים. פורח בין מרץ-יוני, וצובע את נופי השדות והגבעות בצהוב. צורת פריחה דומה יש למינים רבים נוספים (ראה תגיות).

איך נזהה את פרח נר הלילה החופי?ֿ

פרח צהוב זה הנמנה עם משפחה הקרויה בשמו, משפחת נר-הלילה, הוא מהגר, שהגיע לארץ לראשונה מאמריקה לפני כמאה שנה, נקלט והתפשט לאורך חוף הים-התיכון. פרחיו נפתחים בדרך כלל בשעות הערב, ונובלים למחרתו. בגינות התפשט לאחרונה מין נוסף של נר-לילה, שצבעו ורוד.

סביון הוא צמח חד-שנתי הנמנה על משפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח). המין המצולם כאן הוא סביון הערבות הנפוץ באזור הערבה ודרום הארץ, בעיקר אחרי שיטפונות החורף. כסביונים אחרים, זרעיו מצויידים בציצת שיער לבנה (מכאן השם "סביון") היוצרת מעין סוכך, המאפשר לזרע לרחף ברוח להגיע למרחק ניכר מצמח האם, ולנבוט שם. במשפחה גם גם הסביון האביבי.

חיננית הבתה הוא פרח ממשפחת המורכבים (שבהם כל "פרח" הוא בעצם קרקפת מורכבת מעשרות פרחים מסודרים). שצבעיו מיוחדים: עלי הכותרת של הפרחים הלשוניים (בהיקף הקרקפת) הם לבנים בגוון ורוד, ואילו הצינוריים (במרכז הקרקפת) הם צהובים-כתומים. פרח יפהפה, המצדיק את שמו. ברוב חלקי הארץ הלא-מדבריים.

החמציץ הנטוי הוא מהפרחים הגדלים במרכז הארץ, לרוב בשדות ובצידי דרכים לחים בעונת הגשמים. הפרח צהוב בעל חמישה עלי כותרת, ועלים תלתניים (מורכבים משלושה עלעלים היוצאים מנקודה אחת). העלים והגבעולים מכילים חומצה חומעתית, שטעמה חמצמץ. תפקידו למנוע מאוכלי צמחים לאוכלו.

אבטיח, אך בהחלט לא אכיל. צמח שרוע ממשפחת דלועיים, הגדל בנגב, מחולות החוף ועד לאילת. צבעי הפרח אינם הבולט בתכונותיו. הפרי, הגדל עד לגודל של כ- 10 ס"מ, הוא חריף ומשמש כתרופה משלשלת (מוכר כ"חנטל" בימי הישוב הישן). רעילותו שימשה נושא לסיפור תנכ"י("פקועות השדה", מלכים ב' פרק ד'). בהתייבש הפרי מקשקשים בו הזרעים וניתן להשתמש בו ככלי "מוסיקלי".

הכוכב הריחני הוא צמח צהוב-כתום ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. עליו רעננים ונודפים ריח חזק, המזכיר לרבים את ריחו של אפרסק. פורח בחורף, לרוב לאחר שטפון או הרטבה מסיבית (ראה גם את כוכב ננסי, ניסנית ועוד).

קרקש צהוב הוא שיח ממשפחת פרפרניים. ניכר בעליו המורכבים-מנוצים ופריחתו הצהובה. הפרי תרמיל תפוח וחלול בגוון חום-אדמדם אשר מתעופף ברוח ומפיץ את. גדל בעיקר בהר הנגב ובמרומי סיני. נזירי סיני מאמינים שהוא "מטה אהרון" הנזכר במקרא. בפארק הולנד באילת ניטעו כמה שיחי קרקש.

זהו פרח צהוב קטן ממשפחת לועניתיים. שם המשפחה מרמז על תכונה מעניינת של הפרחים, שכותרתם מסודרת כלוע של חיה, שהחרק הבא למצוץ את הצוף, ונעמד על השפה התחתונה של הכותרת ובכובד משקלו פותח את הפתח ומאפשר לחרק בגודל המתאים להכנס ובאותה הזדמנות להתלכלך באבקה, ובמעברו לפרח הבא הוא מפרה אותו. לפרח המיוחד במינו צינור ארוך ואטום שבו נאגר הצוף. בשל שקיפותו אפשר לראות את נוזל הצוף בתמונה. פרח מדברי. בעבר נהגו לכנותו פשתנית, אך לאחרונה שונה שמו לקיקסיה.

ניסנית הוא סוג של צמחים ממשפחת המורכבים. נפוצה למדי באזור הים-תיכוני - מרכז וצפון הארץ. מספר מינים שפרחיהם כולם צהובים. פורחים בעיקר בסוף החורף ובאביב, כמצויין בשמם - על שם חודש ניסן.

עריוני צהוב הוא צמח גבוה ממשפחת השושניים, הגדל בהרי החבל הים-תיכוני, ועד להר הנגב. הפרחים בעלי ששה עלי כותרת צרים, בצבע צהוב-כתום, גדלים על קנה גבעול ארוך ובולט למרחוק. פורח בסוף החורף.

כסיה מדברית היא שיח ממשפחת קסאלפיניים. ניכר בעליו המורכבים-מנוצים ופריחתו הצהובה. הפרי תרמיל שטוח ומאורך. מיני הכסיה משמשים ברפואה.

כסיה מדברית הוא צמח מדברי נדיר ממשפחת קסאלפיניים, שפרחיו צהובים, בעלי חמישה עלי כותרת, ולו תרמיל משוטח מיוחד במינו. גדל בדרום הערבה ובאילת. מאחד ממיני הכסיה, מפיקים בחול את צבע החינה.