על הסוג אשל נמנים בארץ כ-15 מינים, שההבחנה ביניהם קשה. רובם של המינים ממוצא סהרו – ערבי והם מאכלסים אזורים חוליים, אפיקי נחלים או שטחי מלחה. המין הגדל בדרום הערבה הוא אשל היאור, העמיד לשטפונות ומתחדש בנקל. גדל גם במלחות. שורשי הצמח מעמיקים ומתפשטים למרחק רב. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח. תפקידן להרחיק כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלים החוצה. הצטברות מלחים על פני שטחי העלים והרטבתם בלילות טלולים, גורמת לטפטוף טיפות מלח, ולהצטברות של מלחים על פני הקרקע המונעת מצמחים אחרים לגדול בסמוך. פרחי האשל קטנטנים, ורודים המופיעים באביב בשפע לא רגיל.

לוע-הארי הוא פרח ממשפחת הלועניתיים, שפרחיו מותאמים להאבקה על ידי חרקים מבקשי צוף, הנאלצים לפתוח את פתח הכותרת הסגור בכובד משקלם, כדי למצוץ את הצוף ואגב כך להעביר את האבקה לצמח אחר. צבע הפרח ורוד, הוא פורח בגליל ובהרי יהודה בסוף החורף.
פרח זה הוא אבי לוע הארי התרבותי, שפותח בשלל צבעים.

החבלבל הוא פרח המייצג את משפחת החבלבליים הגדולה, שעליה נמנים צמחי תרבות לא מעטים: הבטטה, והלפופית הגדלה בגינות ועל חופי הים ברחבי הים הטרופי. סימנה הבולט - עלי הכותרת של הפרח מאוחים יחד לכותרת דמוית גלגל. הם פורחים בדרך כלל בבוקר וידועים בשם האנגלו-סכסי "Morning glory". בארץ כמה מינים, שזהו אחד מהם.

פרח בעל פקעת הגדל בבתה ובשדות תבואה, הנמנה על משפחת האירוסים. לחובבי הצמחים מוכר גם בשמו הלועזי "גלדיולה". לו גבעול ארוך, שממנו נפתחים פרחים ורודים-אדומים. נפוץ באזורי המרכז וצפון הארץ.

החוטמית הזיפנית הוא פרח ממשפחת חלמיתיים, הבולט בעמודי הפריחה הגבוהים שלו, לגובה של עד 2 מטר. פורח בסוף החורף, לקראת פסח ושבועות ברוב חלקי הארץ הים-תיכוניים.

תורמוס חד-שנתי נפוץ בשפלת החוף ומרכז הארץ. ניכר בעלים כפניים לא-צרים, בעלי חמשה עלעלים, ופרח ורוד-חום בהיר. נמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). פורח בחורף.