שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
להקריא למתבגרים והנהגים הצעירים שלכם - מה כדאי?
הרווארד וסטאנפורד - חוכמה ומוסר השכל
טיפ לחיים על הורות, איפוק, וילדים
מוסר השכל
הלכתי למסיבה - אמא, ודבריך נגנו כל הזמן בראשי,אז לא שתיתי אמא, והרגשתי גאה מאוד בעצמי.
אל תשתה בן תמיד אמרת אמא, תחזור הביתה תמיד בשלום, אז למרות שאחרים הציעו לי, אמא, שתיתי קולה במקום.
אני יודע שתמיד צדקת אמא ושעשיתי את הדבר הנכון.
בלילות תמיד דאגתי לך אמא, שתוכלי בשקט לישון.
אני נכנס למכונית אמא, ומתחיל לנסוע בזהירות, בדיוק כמו שחינכת אותי אמא לבגרות ולאחריות.
אני באמצע הדרך, אמא ונוסע בזהירות כמו שבקשת.
אני שוכב כאן בצידי הדרך -אמא, ושומע את דברי השוטר.
זה מפחיד אותי קצת אמא, כל פרט מהתאונה אני זוכר.
אני שוכב כאן גוסס אמא והלוואי שהיית לידי.
איך זה קרה דווקא לי - אמא ולא לנהג השני?
יש הרבה דם מסביבי -אמא, אני חושב שרובו שלי והחובש שטיפל בי אמא אומר שזה נוראי.
למה אנשים שותים אמא?
זה יכול להרוס את כל החיים.
אני מרגיש כאב חזק עכשיו - אמא, כאב שבא מבפנים.
הנהג שפגע בי - אמא, מסתובב מסביבי, מהסס
זה נשמע פייר אמא?
הוא שתה ואני זה שגוסס?
אל תדאגי לי - אמא, אמרי זאת לאבי וכל משפחתי,גם כשאגיע למעלה - אמא, אני יודע שתמיד תהיו שם איתי.
היו צריכים להסביר לו אמא, שלשתות ולנהוג לא כדאי, אם רק היו אומרים לו זאת אמא, הייתי ממשיך בחיי.
נשמת אפי מתקצרת אמא, עכשיו אני מתחיל לפחד, אל תבכי עלי אמא, גם ככה קשה להיפרד.
עיני נעצמות לעולמים אמא, אז משפט אחרון וקטן, לעולם לא אישא אישה אמא, לא אהפך לעולם לחתן.
לא יהיה לי דור המשך אמא, ולך לא יהיו נכדים, וזה כואב לי בתוך הלב אמא כאב שבא מבפנים.
אני משאיר לך צוואה אמא, שתעבירי לדורות הבאים, תפיצי את דברי אמא,
לכל מי שאנחנו מכירים.
שידעו להיזהר אמא, זה חשוב ומאוד כדאי כי אני גם נזהרתי אמא, אך איבדתי את חיי.
אל תשתה בן תמיד אמרת אמא, תחזור הביתה תמיד בשלום, אז למרות שאחרים הציעו לי, אמא, שתיתי קולה במקום.
אני יודע שתמיד צדקת אמא ושעשיתי את הדבר הנכון.
בלילות תמיד דאגתי לך אמא, שתוכלי בשקט לישון.
אני נכנס למכונית אמא, ומתחיל לנסוע בזהירות, בדיוק כמו שחינכת אותי אמא לבגרות ולאחריות.
אני באמצע הדרך, אמא ונוסע בזהירות כמו שבקשת.
אני שוכב כאן בצידי הדרך -אמא, ושומע את דברי השוטר.
זה מפחיד אותי קצת אמא, כל פרט מהתאונה אני זוכר.
אני שוכב כאן גוסס אמא והלוואי שהיית לידי.
איך זה קרה דווקא לי - אמא ולא לנהג השני?
יש הרבה דם מסביבי -אמא, אני חושב שרובו שלי והחובש שטיפל בי אמא אומר שזה נוראי.
למה אנשים שותים אמא?
זה יכול להרוס את כל החיים.
אני מרגיש כאב חזק עכשיו - אמא, כאב שבא מבפנים.
הנהג שפגע בי - אמא, מסתובב מסביבי, מהסס
זה נשמע פייר אמא?
הוא שתה ואני זה שגוסס?
אל תדאגי לי - אמא, אמרי זאת לאבי וכל משפחתי,גם כשאגיע למעלה - אמא, אני יודע שתמיד תהיו שם איתי.
היו צריכים להסביר לו אמא, שלשתות ולנהוג לא כדאי, אם רק היו אומרים לו זאת אמא, הייתי ממשיך בחיי.
נשמת אפי מתקצרת אמא, עכשיו אני מתחיל לפחד, אל תבכי עלי אמא, גם ככה קשה להיפרד.
עיני נעצמות לעולמים אמא, אז משפט אחרון וקטן, לעולם לא אישא אישה אמא, לא אהפך לעולם לחתן.
לא יהיה לי דור המשך אמא, ולך לא יהיו נכדים, וזה כואב לי בתוך הלב אמא כאב שבא מבפנים.
אני משאיר לך צוואה אמא, שתעבירי לדורות הבאים, תפיצי את דברי אמא,
לכל מי שאנחנו מכירים.
שידעו להיזהר אמא, זה חשוב ומאוד כדאי כי אני גם נזהרתי אמא, אך איבדתי את חיי.
אישה ובעלה הלבושים בצניעות ירדו מהרכבת ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת פגישה מראש. המזכירה, העיפה בהם מבט והחליטה שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.
"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.
"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.
"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.
המזכירה התעלמה מהם, בתקווה שהזוג ילך. אך הם המתינו בסבלנות.
בחוסר רצון, החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי, תראה אותם לדקות מעטות, והם יעזבו" אמרה.
הוא הסכים ויצא לקראת הזוג.
פנתה האישה לנשיא: "בננו למד בהרווארד, היה מרוצה כאן ,ואהב את המקום מאד.
לפני כשנה נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".
הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר סבלנות בולט אמר:
"גבירתי, איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".
"הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו שאולי אפשרי לתת בניין שלם להרווארד".
נשיא האוניברסיטה , הביט בהם בזלזול ואמר: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".
לרגע שתקה האישה
הנשיא נראה מרוצה. (סוף סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה..)
ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא:
"זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים אוניברסיטה משלנו?"
הנהן בעלה בראשו בהסכמה.
הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.
גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה, שם הם הקימו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה, כיד זיכרון לבנם.
(סיפור אמיתי - מלקולם פורבס)
הסיפור מיועד לאלה מבינינו הממהרים לשפוט אנשים על-פי המראה החיצוני ...
"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.
"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.
"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.
המזכירה התעלמה מהם, בתקווה שהזוג ילך. אך הם המתינו בסבלנות.
בחוסר רצון, החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי, תראה אותם לדקות מעטות, והם יעזבו" אמרה.
הוא הסכים ויצא לקראת הזוג.
פנתה האישה לנשיא: "בננו למד בהרווארד, היה מרוצה כאן ,ואהב את המקום מאד.
לפני כשנה נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".
הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר סבלנות בולט אמר:
"גבירתי, איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".
"הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו שאולי אפשרי לתת בניין שלם להרווארד".
נשיא האוניברסיטה , הביט בהם בזלזול ואמר: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".
לרגע שתקה האישה
הנשיא נראה מרוצה. (סוף סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה..)
ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא:
"זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים אוניברסיטה משלנו?"
הנהן בעלה בראשו בהסכמה.
הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.
גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה, שם הם הקימו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד הידועה, כיד זיכרון לבנם.
(סיפור אמיתי - מלקולם פורבס)
הסיפור מיועד לאלה מבינינו הממהרים לשפוט אנשים על-פי המראה החיצוני ...
איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות.
כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאמא אמרה: "לא!".
הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".
הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה. בתוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים. האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה
לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האמא לא איבדה את העשתונות:
"די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה.
עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".
כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק כשאמה השיבה בשלילה,
עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".
האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה: "תסלחי לי,גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".
נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה:
"לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה".
כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאמא אמרה: "לא!".
הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".
הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה. בתוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים.
הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים. האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה
לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האמא לא איבדה את העשתונות:
"די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה.
עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה".
כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק כשאמה השיבה בשלילה,
עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו תכף מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".
האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.
האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה: "תסלחי לי,גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".
נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה:
"לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה".
