המושית היא אחת החיפושיות הנפוצות ביותר, וללא ספק המוכרת ביותר לילדים שמכנים אותה פרת משה רבנו. שמה המדעי אף הוא "מרים גבה" - קוקסינלה. חיפושית עגלגלה, שלה כנפיים פעילות מכוסות על ידי כנפי חפייה צבעוניים (אדום עם נקודות שחורות). מהלך חייה כרוך בנדידה מחבלי ארץ נמוכים להרים הגבוהים באביב, שאז רואים אותה במקומות בהם היא נדירה - כמו באילת, שם צולמה על ידנו. משפחת מושיתיים. הזחלים שחורים וחיים על גבי צמחים. בצילום: המין "מושית האחת-עשרה" שלו 5 נקודות שחורות על כל כנף ונקודה אחת בעורף.

הצבי הוא בעל פרסה שסועה שנפוץ בכל חלקי הארץ. הצבי ארץ-ישראלי נמצא במרכז וצפון הארץ, צבי המדבר בנגב, וצבי השיטים באיזור יטבתה. לזכר קרניים מעוצבות ומרשימות, ואילו לנקבה קרניים קטנות ולרוב לא שוות. הצבאים מאפיינים את נופים המישורים, ואילו היעלים חיים בנוף הסלעי. שמם נזכר בתנ"ך בדרך כלל כביטוי ליופי ("הצבי ישראל על במותיך חלל") או בזריזותו ("כצבאים על ההרים למהר" - דברי הימים א'). גלליהם והפרשותיהם מוטלים בנקודות מסויימות, ומשמשים כביטוי טריטוריאלי ("תחנות ריח"). הצבי הישראלי התרבה לאחרונה באזורי הגליל התחתון ובגולן, ומתקיים מעקב אחרי אוכלוסיותיו על ידי רשות הטבע.

צמח נפוץ מאד בשדות ובגינות באזורי המרכז. נמנה על משפחת הרקפתיים. צבע הפרח הקטנטן בעל חמשת עלי הכותרת הוא כחול. עלי הצמח הזה רעילים ומכילים חומר אופייני למשפחת הרקפתיים - ציקלמין. ברפואה הטבעונית משתמשים בעליה לרפוי נכישות נחש ועקיצות עקרב (אל תנסו בבית).

הכדית היא צירעה יחידאית, כלומר אינה חיה בחברות וקנים המאוכלסים בפרטים רבים, אלא היא בודדת. היא בונה את קינה שפתחו דמוי ראש כד (מכאן גם שמה), מבוץ מודבק לאבנים ולמצע מוצק. לקן היא מכניסה זחלי פרפרים ששיתקה בעוקצה, לשמש מזון לזחל שלה, שיבקע מהביצה המטלת בקן. לאחר מכן אוטמת את הקן ועוזבת. איננה מסוכנת לאדם.

לטאי נפוץ ממשפחת חומטיים, הניכר בצבעו החום, ודגם הפסים הבהירים הבולט. הגוף מוצק מאד, מתפתל ומאפשר לחומט "לשחות בחול". רגלי החומטים, ובעיקר הקדמיות, מוקטנים ובכמה מינים כמעט שהתנוונו, כהתאמה לחיים על החול ובתוכו.
נפוץ במרכז וצפון הארץ וצפון הנגב.

הארבה הוא חגב החי במדבר בדרך כלל במספרים קטנים. בהשפעת אירועים אקולוגיים שונים - כמו ריבוי טבעי מהיר ושרידות גבוהה - נוצרות אוכלוסיות ענקיות המשנות את אפיונן ומתחילות לנדוד לארצות אחרות, שעל גבולות המדבר ומשחיתות את היבולים בהן. האירוע האחרון, ב- 2005, הביא להקות ענקיות מדרום, שנדדו והגיעו עד מרכז הארץ, ומשם חלפו לארצות הסמוכות. בצילום להקה באזור אילת.

הקוצן המצוי הוא מכרסם ממשפחת עכבריים, החי בטבע, ונבדל מעכברים אחרים על ידי שערות-זיפים המזכירים קוצים, שעל גבו. הקוצן המצוי נמצא בכל הארץ, ואילו הקוצן הזהוב מצוי רק בדרומה, במדבר. שני המינים מחלקים ביניהם את שעות היממה - הקוצן הזהוב הוא יומי, ואילו הקוצן המצוי הוא לילי. הם ניזונים מעשבים וזרעים, אך גם מטריפת חלזונות יבשה וחרקים.

השפן איננו מי שרוב האנשים סבורים. הם לרוב טועים בינו לבין הארנבת. השפן הוא חית בר ממשפחת שפניים, הניכרים בגוף גלילי, רגליים קצרות ואוזניים קצרות. הם חיים בלהקות גדולות בנופי סלעים, מהגליל העליון ועד לדרום הנגב. שמם נזכר בתנ"ך ("הרים גבוהים ליעלים וסלעים מחסה לשפנים", תהלים כ"ד). נזונים מצמחיה.

גמל שלמה הוא חרק טורף הניכר ברגלי הטרף שבקדמת גופו. בארץ כמה מיני גמל שלמה, הטורפים חרקים כולל מעופפים כזבובים הנמשכים לאור בלילה. תצפיות הראו שהנקבות טורפות את בני זוגן בעת ההזדווגות, התנהגות המשמשת דוגמה לשימצה. יש מינים החיים גם במדבר הצחיח.

דנאית הדורה היא פרפר ממשפחת דנאיתיים שהזחל שלו גדל על צמחים ממשפחת אסקלפיים, כפתילת המדבר (ראה סטיפ). הפרפר הצבעוני ידוע כמין נודד, המגיע לארץ במספרים גדולים מדרום ים סוף. בארץ מצוי בעיקר לאורך בקעת הערבה וים המלח. לותיקים ידוע בשם "דנאית תפוח-סדום", שמה הקודם של פתילת המדבר.

רבים מהפרפרים נקראים בשם הצמחים אליהם הם קשורים, או כזחלים שניזונים מהצמח, או שהם מעדיפים את הפרח שלהם. נמפית החורשף היא אחד המינים הנפוצים של פרפרי הארץ. זהו פרפר יומי, שידוע גם כמין נודד, המגיע לארץ במספרים גדולים מהדרום ממצריים וסודן.

הלטאה עינחש עדינה היא קטנה יחסית, חיה בחורשים, באזורים של צפון ומרכז הארץ ואף במדבר הצחיח-למחצה של הר הנגב. שעפעפיה שקופים ומזכירים את צורת העין של נחש.

הזאב הוא הגדול ביונקים ממשפחת כלביים. הוא טורף החי בכל הארץ, כבודד ובלהקות קטנות. ממדיו ככלב גדול, אך רגליו ארוכות יותר. הזן הדרומי, מהנגב, בהיר יותר מהזן החי בצפון הארץ ובגולן. בעבר הומתו זאבים בהרעלות של חקלאים.