החנקנים הם ציפורי-שיר, ממשפחת החנקניים. להם מנהג מגונה. הם תוקפים לטאות וחרדונים, ושופדים אותם על קוצים או גדרות תייל, שמהם הן מורידים נתחים בעת הצורך. החנקן אדום-הגב, אינו הנפוץ בכולם. הוא צבעוני, וניכר בצבע האפור של הראש, והחום-אדמדם של גבו. ציפור נודדות החולפת בארץ, ונראית לאורך בקעת הערבה והירדן.

ציפור זו מקורבת מאד לסלעיות. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: גוף אפור אחיד, אך זנב שחור מובהק. בעת שהיא נוחתת ממעופה, או מתגלה היא פורשת את זנבה ושומטת כנפיה, במעין איתות והצהרת בעלות על נחלתה, כנגד בני מינה. יציבה, כלומר אינה נודדת אלא חיה בקביעות בצל עצי שיטה בערבה, בנגב המרכזי והדרומי ואף בבקעת הירדן.

הטריסטרמית היא ציפור ממשפחת הזרזירים, הקרויה על שמו של חוקר אנגלי בשם טריסטרם, שחקר ותאר במאה ה-19 את בעלי החיים בארץ ישראל. צבע הזכר שחור, ואילו הנקבה אפורה. במעופה נחשף הצבע הכתום של נוצות הכנף שלה. לא פחות בולט הציוץ השרקני של להקות הטריסטרמיות החולפון בשריקה, או נעמדות על עצים. יציבה באזורי הערבה וים המלח ועד הגולן.

המיינה המצויה היא ציפור ממשפחת הזרזירים, הידועה גם בשם מאינה הודית. הופיעה לראשונה בישראל בעשור האחרון בפארק הירקון בתל-אביב. מאז מתפשטת לאזורים רבים במרכז הארץ. זוללת מכל הבא לפה - פירות, טרף חרקים ואף עופות קטנים, כמו גוזלים של עופות אחרים. ציוצה חזק ונוכחותה בולטת. קיימת סברה שהיא דוחקת ציפורים אחרות ותופסת את מקומן.

החופמי הוא עוף גדות קטן מסידרת חופמאים. ניכר בגוף רחב ורגליו הקצרות ודגם הצבעים היחודי: בטן לבנה, גב וכנפיים אפורות, "סינר" שחור ופס שחור בצווארו. ניזון מחרקים שהוא טורף בגדת מקווי מים וחופים. ציפור נודדת, החולפת בארץ ולעתים חורפת בה עד לבוא האביב.

סלעית שחורת בטן, כסלעית לבנת-הכנף, אף היא שוכנת מדבר. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: כנפיים ובטן שחורות, לבן הוא בעיקר הזנב, שאף הוא שחור המרכזו, כסימן איתות לבני מינה. יציבה, כלומר אינה נודדת ככמה מיני סלעית אחרים, אלא חיה לאורך כל השנה בנגב הדרומי. בהר הנגב היא מוחלפת על ידי סלעית לבנת-כנף. היא נוטה להתקרב לבני אדם, לצוד חרקים ולאכול שיירי מזון בחניונים.

סלעית לבנת-כנף היא מהיפות בציפורי המדבר. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: כנפיים שחורות על רקע של בטן לבנה. כתם לבן מופיע על הכנף בתעופה. יציבה, כלומר אינה נודדת ככמה מיני סלעית אחרים, אלא חיה לאורך כל השנה בנגב המרכזי והדרומי. באזור אילת היא מוחלפת על ידי סלעית שחורת-בטן. צבעיה מהווים ניגוד לחדגוניות נוף המדבר.

הזמיר כחול-החזה הוא אחת הציפורים היפות המזדמנות בארץ בעונת הנדידה. היא קטנה, בגודל של דרור, זנבה הקצר, וסימנה הבולט הוא "סינור" בצבע כחול על החזה. נמנית על משפחת הקיכליים. חולפת בשמי הארץ ורואים אוותה בגנים ובחצרות הבתים. את שירתה היא שומרת לעונת הקינון, בצפון אירופה.

התמירון הוא עוף גדות מסידרת חופמאים, הניכר ברגליו הארוכות, כקביים. בזכותם הוא ניצב במים עמוקים יותר מיתר בני משפחתו. צבעו שחור-לבן, ובעת מעוף בולטים רגליו האדומות. מוצאים אותו בבריכות, גדות נחלים ושדות לחים. את הקנים התמירונים בונים בתוך בריכות, על מצבורי עשבים שהם אוספים.

החנקנים הם ציפורי-שיר, ממשפחת החנקניים. החנקן הגדול הוא הטיפוסי ביניהם. הוא תוקף לטאות וחרדונים, ושופדם על קוצים או גדרות תייל, המשמים לו מזווה. ניכר בצבעו האפור-לבן עם כתמים שחורים. ציפור יציבה הנראית בכל חלקי הארץ בשדות וחורשים.

הבז השחור הוא דורס (שם כללי לעופות טורפים) יציב בעמק הערבה ובהר הנגב. נמנה עם משפחת הבזיים. ניכרים בצבעו השחור, במקורו הכפוף, ורגליהם מהמצויידות בצפרניים חדות (טופרים). הוא קטן וזריז, וניזון מטריפת ציפורים קטנות החולפות בארץ בעונות הנדידה החולף בשמי הארץ בעונות הנדידה (מרץ-מאי, וספטמבר-נובמבר).

עוזניית הנגב שייכת למשפחת ניציים, תת-משפחת הנשרים. בניגוד לעיט (שיש המכנים אותו נשר), הוא אוכל פגרים, הגדול בעופות המעופפים בארץ (מוטת כנפיים עד 290 ס"מ). תפוצתו באפריקה, ובארץ היה עד שנות השמונים תת-מין ייחודי, שנעלם כליל מהטבע. יש כוונה להחזירו לטבע מאוכלוסיות הגדלות בגן הזואולוגי בתל-אביב.

יש להקדים ולומר כי השם בולבול הוא ערבי, והוא המקביל המזרחי לזמיר, וניתן לציפור זו בשל המורכבות הקולית של שירתה המחקה ציוץ של ציפורים אחרות. הבולבול הוא ציפור טרופית, שתפוצתה מדרום אפריקה ועד לדרום תורכיה. הצבע האפור של הגוף והכנפיים מגוון על ידי כתם צהוב באזור התת-שת. יציב בארץ ודוגר בישובי אדם. בארצות ערב נכלאים הבולבולים בכלובים ונמכרים לכל המרבה במחיר.

ציפור מדברית יציבה ממשפחת פסיוניים. עוף קרקע אוכל זרעים, הנע בדרך כלל בהליכה. תעופתו כבדה ורועשת, רק לצורכי בריחה. נבדל מקרובת משפחתו החוגלה, הנפוצה בחבלים הצפוניים יותר של הארץ בחדגוניות צבעיה. הזכר יותר צבעוני מהנקבה. בולטים קרום האוזן הלבן ונוצות ורודות בכנף. מהביצים המוטלות בקן על הקרקע בוקעים אפרוחים, ההולכים מיד בעקבות האם.

הסלעית האירופית היא שונה למדי מהסלעיות היציבות בארץ, בהיותה נודדת, החולפת בשדות הארץ בעונות הנדידה. נמנית על משפחת קיכליים. צבעיה: בטן בהירה, לבן-קרם וגב אפור, אך בולטים במיוחד ה"רסן" השחור על העין, והזנב הלבן שכתם שחור בצורת קמץ בקצהו.

עיט הערבות הוא דורס (שם כללי לעופות טורפים) החולף בשמי הארץ בעונות הנדידה (מרץ-מאי, וספטמבר-נובמבר). נמנה עם משפחת הניציים. ניכרים במקור הכפוף, ורגליהם מהמצויידות בצפרניים חדות (טופרים). מוטת כנפיו מגיעה ליותר מ-2 מטר.

כחול החזה היא ציפור שיר (סיווג הכולל את כל הציפורים הקטנות המשמיעות קולן להכרזה טריטוריאלית) ממשפחת הקיכליים. מגיעה לארץ בעיקר בעונות הנדידה ורואים אותה בחצרות הבתים. הזכר מקושט בסינר כחול, שכתם אדום או לבן במרכזו.

ציפור יציבה ממשפחת שרקרקיים, המצויה בארץ רק בעמק הערבה וים המלח. להבדיל ממיני השרקרק האחרים, צבע הגוף ירוק-כחול, צבע הכנף כתום בהיר, ובעת המעוף נשמעת שריקה. טורפת חרקים ודבורים במעופם (שמה האנגלי הוא "אוכלת נמלים").