סרט רפלקסיבי, לעתים מכונה גם "סרט רוויזיוניסטי", הוא סרט שמחווה כלפי הליך עשיית סרט או הנורמות ביצירה הקולנועית. הסרט הרפלקסיבי התפתח בעיקר בשנות ה-50 בקולנוע, בעיקר בניאו-ריאליזם האיטלקי ובגל החדש הצרפתי, בסרטים כמו "הלילה האמריקאי" (מונח המתייחס לשיטת הצילום באור של סצינות לילה) של פרנסואה טריפו, מ-1973, אך גם בקולנוע האמריקאי, בסרטים כמו "שדרות סאנסט" הציני והקודר (סרטו של בילי ויילדר מ-1950). למעשה נראים שורשי הקולנוע הרפלקסיבי כבר בפורמליזם הרוסי, במיוחד בסרט "איש עם מצלמת קולנוע" (1929) של דז'יגה ורטוב הפולני.

בתוך הסגנון ניתן למצוא גם פארודיה על ז'אנרים קולנועיים, כגון הפרודיה על המערבונים "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס, "טיסה נעימה" של האחים צוקר ואחרים.

בין הסרטים הרפלקסיביים המעניינים: "הבוז" של ז'אן לוק גודאר (1963), "השחקן", סאטירה של רוברט אלטמן (1992), "רעש מצלמים" של טום דיצ'ילו (1995) ואף סרטים רחוקים יותר מהז'אנר, כמו "חסין מוות" של קוונטין טרנטינו (2007).