הסיקסק הוא ציפור גדולה יחסית, הנמצאת בעיקר בנופי מים, בחופים, גדות נחלים ושדות רטובים בכל הארץ. בן משפחת חופמיים. צבעיו, שחור-חום ולבן בדגם מאד ניגודי. הוא נוטה להיות טריטוריאלי, ושומר על נחלתו בתקיפות. בהתקרב פולש, עוף או אדם, מבצע הסיקסק מעוף תוקפני מלווה בקולות אזהרה חדים ןאף בנקירה, עד שהוא מצליח להבריח את הפולש. קינו הוא גומה על הקרקע, שבתוכה מוטלות 4 ביצים. כשבוקעים האפרוחים מהביצים, הם כבר מסוגלים לנוע ולהסתתר. בעת סכנה רצים או קופאים האפרוחים במקומם וההורים צוללים מעל לאויב להבריחו.

ציפורים זה אחד הנושאים הכי מאתגרים לצילום, הן מאוד פחדניות ובדרך כלל גם קטנות.
דרושים לנו שני מרכיבים עיקריים לצילום ציפורים: עדשת טלה רצינית ויכולת להתקרב אליהן בשקט.
עדשה טלסקופית רצוייה היא מעל 400 מ"מ כאשר בתקציב הנמוך מומלצות הסיגמא 50-500 והטמרון 200-500 ובתקציבים הגבוהים יותר עדשות כמו ה-600 F/4 שצלמים מזילים ריר רק מהמחשבה עליה ;)
החלק השני הוא היכולת להתקרב - יכולת זו נועדה לאפשר לצלם מקרוב כי המטרה היא לראות "נוצה-נוצה" של הציפור. ניתן לעשות זאת ע"י צילום מתוך האוטו (הרבה יותר קל להתקרב כך) או ע"י הקמת מארב מתוך אוהל אשר גוזרים חור לעדשה באחת מפאותיו.

ציפור זו מקורבת מאד לסלעיות. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: גוף אפור אחיד, אך זנב שחור מובהק. בעת שהיא נוחתת ממעופה, או מתגלה היא פורשת את זנבה ושומטת כנפיה, במעין איתות והצהרת בעלות על נחלתה, כנגד בני מינה. יציבה, כלומר אינה נודדת אלא חיה בקביעות בצל עצי שיטה בערבה, בנגב המרכזי והדרומי ואף בבקעת הירדן.

ציפור מדברית יציבה ממשפחת פסיוניים. עוף קרקע אוכל זרעים, הנע בדרך כלל בהליכה. תעופתו כבדה ורועשת, רק לצורכי בריחה. נבדל מקרובת משפחתו החוגלה, הנפוצה בחבלים הצפוניים יותר של הארץ בחדגוניות צבעיה. הזכר יותר צבעוני מהנקבה. בולטים קרום האוזן הלבן ונוצות ורודות בכנף. מהביצים המוטלות בקן על הקרקע בוקעים אפרוחים, ההולכים מיד בעקבות האם.

יש להקדים ולומר כי השם בולבול הוא ערבי, והוא המקביל המזרחי לזמיר, וניתן לציפור זו בשל המורכבות הקולית של שירתה המחקה ציוץ של ציפורים אחרות. הבולבול הוא ציפור טרופית, שתפוצתה מדרום אפריקה ועד לדרום תורכיה. הצבע האפור של הגוף והכנפיים מגוון על ידי כתם צהוב באזור התת-שת. יציב בארץ ודוגר בישובי אדם. בארצות ערב נכלאים הבולבולים בכלובים ונמכרים לכל המרבה במחיר.

שחף צר-מקור הוא עוף מים וגדות ממשפחת שחפיים. סימניו: גוף אפור-בהיר ומקור ארוך יחסית, שקצהו מאדים. נראה בעיקר בחופי הים התיכון ומפרץ אילת, ובבריכות מלוחות. קל לטעות בינו לבין שחף האגמים. אך האחרון ניכר בקיף בראשו השחור. ציפור נודדת, החולפת בשמינו אך אוכלוסיה קטנה ממנה נשארת בארץ בחורף.

הזמיר כחול-החזה הוא אחת הציפורים היפות המזדמנות בארץ בעונת הנדידה. היא קטנה, בגודל של דרור, זנבה הקצר, וסימנה הבולט הוא "סינור" בצבע כחול על החזה. נמנית על משפחת הקיכליים. חולפת בשמי הארץ ורואים אוותה בגנים ובחצרות הבתים. את שירתה היא שומרת לעונת הקינון, בצפון אירופה.

התמירון הוא עוף גדות מסידרת חופמאים, הניכר ברגליו הארוכות, כקביים. בזכותם הוא ניצב במים עמוקים יותר מיתר בני משפחתו. צבעו שחור-לבן, ובעת מעוף בולטים רגליו האדומות. מוצאים אותו בבריכות, גדות נחלים ושדות לחים. את הקנים התמירונים בונים בתוך בריכות, על מצבורי עשבים שהם אוספים.

החנקנים הם ציפורי-שיר, ממשפחת החנקניים. להם מנהג מגונה. הם תוקפים לטאות וחרדונים, ושופדים אותם על קוצים או גדרות תייל, שמהם הן מורידים נתחים בעת הצורך. החנקן אדום-הגב, אינו הנפוץ בכולם. הוא צבעוני, וניכר בצבע האפור של הראש, והחום-אדמדם של גבו. ציפור נודדות החולפת בארץ, ונראית לאורך בקעת הערבה והירדן.

החופמי הוא עוף גדות קטן מסידרת חופמאים. ניכר בגוף רחב ורגליו הקצרות ודגם הצבעים היחודי: בטן לבנה, גב וכנפיים אפורות, "סינר" שחור ופס שחור בצווארו. ניזון מחרקים שהוא טורף בגדת מקווי מים וחופים. ציפור נודדת, החולפת בארץ ולעתים חורפת בה עד לבוא האביב.

עוזניית הנגב שייכת למשפחת ניציים, תת-משפחת הנשרים. בניגוד לעיט (שיש המכנים אותו נשר), הוא אוכל פגרים, הגדול בעופות המעופפים בארץ (מוטת כנפיים עד 290 ס"מ). תפוצתו באפריקה, ובארץ היה עד שנות השמונים תת-מין ייחודי, שנעלם כליל מהטבע. יש כוונה להחזירו לטבע מאוכלוסיות הגדלות בגן הזואולוגי בתל-אביב.

הטריסטרמית היא ציפור ממשפחת הזרזירים, הקרויה על שמו של חוקר אנגלי בשם טריסטרם, שחקר ותאר במאה ה-19 את בעלי החיים בארץ ישראל. צבע הזכר שחור, ואילו הנקבה אפורה. במעופה נחשף הצבע הכתום של נוצות הכנף שלה. לא פחות בולט הציוץ השרקני של להקות הטריסטרמיות החולפון בשריקה, או נעמדות על עצים. יציבה באזורי הערבה וים המלח ועד הגולן.

המיינה המצויה היא ציפור ממשפחת הזרזירים, הידועה גם בשם מאינה הודית. הופיעה לראשונה בישראל בעשור האחרון בפארק הירקון בתל-אביב. מאז מתפשטת לאזורים רבים במרכז הארץ. זוללת מכל הבא לפה - פירות, טרף חרקים ואף עופות קטנים, כמו גוזלים של עופות אחרים. ציוצה חזק ונוכחותה בולטת. קיימת סברה שהיא דוחקת ציפורים אחרות ותופסת את מקומן.

הבז השחור הוא דורס (שם כללי לעופות טורפים) יציב בעמק הערבה ובהר הנגב. נמנה עם משפחת הבזיים. ניכרים בצבעו השחור, במקורו הכפוף, ורגליהם מהמצויידות בצפרניים חדות (טופרים). הוא קטן וזריז, וניזון מטריפת ציפורים קטנות החולפות בארץ בעונות הנדידה החולף בשמי הארץ בעונות הנדידה (מרץ-מאי, וספטמבר-נובמבר).

סלעית שחורת בטן, כסלעית לבנת-הכנף, אף היא שוכנת מדבר. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: כנפיים ובטן שחורות, לבן הוא בעיקר הזנב, שאף הוא שחור המרכזו, כסימן איתות לבני מינה. יציבה, כלומר אינה נודדת ככמה מיני סלעית אחרים, אלא חיה לאורך כל השנה בנגב הדרומי. בהר הנגב היא מוחלפת על ידי סלעית לבנת-כנף. היא נוטה להתקרב לבני אדם, לצוד חרקים ולאכול שיירי מזון בחניונים.

הסלעית האירופית היא שונה למדי מהסלעיות היציבות בארץ, בהיותה נודדת, החולפת בשדות הארץ בעונות הנדידה. נמנית על משפחת קיכליים. צבעיה: בטן בהירה, לבן-קרם וגב אפור, אך בולטים במיוחד ה"רסן" השחור על העין, והזנב הלבן שכתם שחור בצורת קמץ בקצהו.

ציפור שיר (סיווג הכולל את כל הציפורים הקטנות המשמיעות קולן להכרזה טריטוריאלית) קטנה, שהולכת ונעלמת מנופינו. זוהי ציפור יפהפיה, הניכרת בכתם האדום שעל צידי ראשה, המשלים פסיפס צבעים של צהוב, חום, שחור ולבן. נמנית על שפחת הפרושיים, שרובם אוכלי זרעים, ומתמחה בזרעי המורכבים הקוצניים (ברקן, גדילן וכו'). בשל יופיה נהגו הערבים לצוד אותה ולכלוא אותה בכלובים למכירה. כיום אסור המנהג הזה, אך התחרות עם עופות אחרים - עורבים, בולבולים וכו' - גרמה לצמצום במספר החוחיות.

האגמיה דומה במקצת לברווז, אף שהיא נמנית על קבוצת ציפורים שונה לחלוטין, דמויי עגור ומשפחת רליתיים. האגמיה איננה עוף של חוף ים, אלא של בריכות ואגמי מים מתוקים בלבד. סימן בולט הוא צבע הגוף השחור, והכתם הלבן שעל המצח, מעל המקור. ציפור נודדת, החולפת ושוהה בעונת הקיץ בכל חלקי הארץ.

את החסידה הלבנה מכיר כל אחד. החסידה השחורה כהה ממנה. היא שחורה מגבה ורק גחונה לבן. נדירה יותר מקרובתה, וכמותה נודדת אך במספרים קטנים יותר, וחסידות מעטות נשארות לחרוף בה בחורף. היא איננה מקננת על גגות בתים באירופה, אלא בנקיקי סלעים ועל צמרות עצים. בת למשפחת חסידתיים.

ורדית סיני היא ציפור יציבה ממשפחת פרושיים, המצויה אך ורק בדרום הנגב ובסיני. אוכלת זרעים ומגיעה מדי יום למעיינות ומקווי מים לשתיה. צבעי הנקבה אינם נבדלים בהרבה מאלה של הדרור, אך צבע הזכר ורוד, כמעט אדום בחזהו ובקדמת הראש.

הפלמינגו הוא עוף מים גדול, המתקבץ ללהקות בבריכות מים מלוחים באילת ובחוף הים התיכון. סימנם: רגליים וצוואר ארוכים ומקור כפוף השחור בקצהו. הצעירים אפורים, אך לבוגרים רגליים אדומות וגוף לבן וורוד. ציפור חולפת, אך יש להקות יציבות של מאות פרטים בבריכות המלח שליד אילת.