עץ הבאובב הוא סמלה של אפריקה. עצים אלה מאריכי ימים עד אלף שנים. כשהעץ בשלכת נראים ענפיו כמערכת שורשים המזדקרת מהקרקע. אגדה מספרת כי האל כעס על העץ, עקר אותו ושתל שוב כשראשו באדמה. באפריקה, בחודש אוקטובר פורח העץ בפרחים גדולים ולבנים שפורחים יממה. העץ משמש לתעשיית הנייר. מסיבי הקליפה מייצרים רשתות, תיקים, פרטי לבוש ומיתרים לכלי נגינה. העלים משמשים לטיפול בחום ובעיות עיכול, הפרות נאכלים על ידי פילים וקופי בבון. לכן גם יכונה "לחם הקופים". הגזע ספוגי ומכיל 40% מים המרווים את הפילים בתקופת היובש.
בפארק הולנד באילת ניטעו כמה עשרות עצי באובב, שקצב גידולם מהיר וגזעיהם רחבים במיוחד..

דבורנית זו, אשר נראית דומה יותר לדבורה מאשר אחרות, נמנית על משפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה שדגם צבעוני "מצויר" על פניה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

את הצמח הזה נדיר לראות במצב של גדילה או פריחה, שכן עונת פריחתו קצרה והוא מתייבש במהירות ומת (!). לאחר התייבשו, נסגרים הגבעולים המתייבשים כאגרוף קצוץ, ומגינים על הזרעים המכונסים בהלקטיהם. רק בהגיע גשם המרטיב את הגבעולים היבשים, נפתחים הגבעולים וחושפים את הזרעים להרטבה על ידי הגשם. זרעים מעטים משתחררים ונובטים בסביבתו הקרובה של הצמח המת. בעונות הבאות ימשיכו להתפזר זרעי שושנת יריחו כל עוד ישארו על הצמח היבש. זהו מנגנון של "שעון גשם", שהנוצרים רואים בו סמל לתחייתו של ישו, ולכן נמכרים הצמחים היבשים בחנויות מזכרות. אין לבלבל בין הצמח לבין מחלת עור הנקראת בשם זה.

העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

על הסוג אשל נמנים בארץ כ-15 מינים, שההבחנה ביניהם קשה. רובם של המינים ממוצא סהרו – ערבי והם מאכלסים אזורים חוליים, אפיקי נחלים או שטחי מלחה. המין הגדל בדרום הערבה הוא אשל היאור, העמיד לשטפונות ומתחדש בנקל. גדל גם במלחות. שורשי הצמח מעמיקים ומתפשטים למרחק רב. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח. תפקידן להרחיק כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלים החוצה. הצטברות מלחים על פני שטחי העלים והרטבתם בלילות טלולים, גורמת לטפטוף טיפות מלח, ולהצטברות של מלחים על פני הקרקע המונעת מצמחים אחרים לגדול בסמוך. פרחי האשל קטנטנים, ורודים המופיעים באביב בשפע לא רגיל.

כוכב ננסי הוא צמח חד-שנתי צהוב קטנטן ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. נובט אחרי הגשמים, מצמיח כמה עלים מאורכים, ועד מהרה פורח, ואחרי הפריחה, נוטים עלי המעטפה להסגר והצמח מתייבש ושומר על הזרעים עד לבוא הגשם. הרטיבות מפשקת את המעטפת ומשחררת את הזרעים (הבוטנאים מכנים תכונה זו "שעון גשם"). לרוב מוצאים אותו בצורתו היבשה, ואפשר להרטיבו שוב ושוב (הנוצרים רואים בפרח היבש סמליות לתחייתו של ישו הנוצרי). גדל בנגב הדרומי ולאורך הערבה. (ראה גם כוכב ריחני ודומיו).

הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

פרח גדול זה הוא בעצם תפרחת, המכילה קבוצות של פרחים רבים המסודרים כסוכך על מישור אחד, הנפתחים זה לאחר זה במשך זמן ארוך יחסית. צורת פריחה זו אופיינית לבני משפחת הסוככיים. הגזר הקיפח (שמחקרים חדשים הראו שהוא הוא אבי גזר הגינה), נוכר בפריחה לבנה שמספר פרחים עקרים שהשחירו או שצבעם סגול, בולטים במרכז התפרחת, ומהווים מלכודת פתאים לזבובים הנוחתים על הפריחה ומאביקים אותה.

אירוס מצוי הוא פרח רב-שנתי צנוע הנפוץ באזורי המרכז וצפון הארץ, השייך למשפחת אירוסיים. ניכר בפרחים הקטנים שצבעם סגול ובמרכז עלי הכותרת כתמים צהובים. הפרח נפתח במשך היום, וחובבי הצומח נהגו לכנותו בכינוי "אירוס אחר-הצהריים". שמו האחר, המעיד על תכונה זו הוא "צהרון".

לוע-הארי הוא פרח ממשפחת הלועניתיים, שפרחיו מותאמים להאבקה על ידי חרקים מבקשי צוף, הנאלצים לפתוח את פתח הכותרת הסגור בכובד משקלם, כדי למצוץ את הצוף ואגב כך להעביר את האבקה לצמח אחר. צבע הפרח ורוד, הוא פורח בגליל ובהרי יהודה בסוף החורף.
פרח זה הוא אבי לוע הארי התרבותי, שפותח בשלל צבעים.

רימונית הלוטם הוא צמח אדום עז, שמזכיר בחזותו את פרי הרימון, שרואים בחורש ובבתה. זהו צמח טפיל, הנועץ את שורשיו בשורשי צמח הלוטם. נמנה על משפחת הרפלסיים, שעליה נמנית הרפלסיה, הצמח בעל הפרח הגדול ביותר בעולם, הצומח בג'ונגל הטרופי. פרחי הרימונית צהובים והם נראים במשך זמן קצר באביב. כרמל וגליל.

שיטת הסוכך היא עץ קוצני ממשפחת מימוזיים, שגזעו מסתעף למספר גזעים ביציאתם מהקרקע, ולכן נראה כמו סוכך. נופו כמשולש הפוך. מוצאו בסוואנות של מזרח אפריקה. בארץ גדל במקומות נמוכים בחופי ים המלח ובערבה. העלה המנוצה פעמיים מכוסה שערות קצרות מחוספסות. פריחתו ככדורים לבנבנים ואילו פירות השיטה הם תרמילים מסולסלים המשמשים מזון לחיות המדבר ובייחוד לצבאים.

עירית צרת-עלים הוא צמח ממשפחת השושניים, הפורח לאחר שטפונות בערבה, בנגב ומדבר יהודה. הפרחים הלבנים, בגוון הקרם, עם עורק כהה בכל אחד מששת עלי הכותרת, נישאים על גבעולים ארוכים. הצמח קטן בהרבה מהעירית הגדולה, ואינו רב-שנתי. הערה: העירית התרבותית היא צמח תבלין דמוי-בצל הגינה, שמוצאו באירופה.

נזמית לופתת הוא פרח ממשפחת שפתניים. הפרחים הבודדים בצבע סגול, הם דמויי גביע צר, הפתוח כלפי מעלה. עלי הצמח לופתים את הגבעול הראשי, מכאן שם המין. תכונה מעניינת בפרחים אלה היא העובדה שחלק מהם לא נפתחים, ונעשית בהם הפרייה עצמית - כלומר אבקתם מאביקה את העלי של אותו פרח. תכונה זו קרויה האבקה עצמית חבויה, המותאמת לתנאי אקלים לח.

הוא צמח ממשפחת ארכוביתיים, שכמה מיניו גדלים בכל אזורי הארץ. הפרח זעיר ואינו בולט. לעומתו בולט מאד הפרי, בצבעו הורוד וצורתו השטוחה-מכונפת. כמה מינים, באזורי הארץ השונים. לעלי הצמח טעם חמצמץ (ריכוז של חומצה חומעתית - כמו לחמציץ - ראה שם), שאין להתמכר לו.

הדבורניות, כמשתמע משמן, הם פרחים ממשפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה ומכוסת לבד דמוי קטיפה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

האלון המצוי הוא העץ הנפוץ ביותר בין עצי החורש הטבעי באיזור הים-תיכוני של ארץ ישראל. להבדיל מעצי אלון אחרים, הוא איננו עובר שלכת בחורף, ופירותיו, הנקראים בלוטים, נאכלים על ידי הצאן. הוא נמנה על משפחת האלונים שאליה משתייכים גם הערמונים שאינם גדלים בארץ. הפרחים ירקרקים וקטניים, מתוך הפרחים הנקביים צומח הבלוט, כשהוא מוקף בספלול דמוי ספל קטן עטוף בקשקשים-קוצניים.

אחד הצמחים הגבוהים במשפחת הסוככיים, הכלך גדל בבתה ומדרונות ההרים של רוב האזורים הלא-מדבריים של ארץ ישראל, וגם בהר הנגב איננו נדיר. מה שאנו מזהים כפרח איננו אלא תפרחת, המכילה קבוצות של פרחים רבים המסודרים כסוכך, ונפתחים זה לאחר זה במשך זמן ארוך יחסית. צבע התפרחת הוא צהוב-ירקרק, והוא בולט למרחוק. הצמח רעיל, והצאן והבקר פוסחים עליו, מה שמסייע לו להשתמר בנוף.

האקליפטוס הוא עץ גבוה בדרך כלל, ממשפחת ההדסיים, שיובא לארץ בימי המנדט למטרת ייעור וייבוש הביצות בעמק החוף. עשרות מינים בחורשות וגנים. הפריחה לרוב לבנה (יש גם מינים אדומי פרחים) וריחנית. הריח טיפוסי למשפחה שעליה נמנים גם ההדס והגואיבה.

זוגן השיח הוא שיח קטן בדרך כלל, בעל פרחים בצבע לבן, ממשפחה ייחודית, משפחת זוגניים. גדל במדבריות הצחיחים של הר הנגב ודרום הנגב. סימן בולט לו - העלה בעל צורת גליל, המסתעף לזוג עלעלים, הנושרים בסוף העונה הקרירה, ואז מתייבש השיח לעתים ושורד תקופות ארוכות. במקום אחד, במישר סעיפים שליד אילת, מצויים "עצי" זוגן שגילם מגיע למאות שנים.

הסחלבים הם פרחים יפהפיים בדרך כלל, שצורת הפרח בהם משוכללת, וכוללת שפית רחבה, עליה נוחתים החרקים המנסים להגיע אל הצוף המסתתר בתור "מערת" הפרח, הנוצרת מיתר עלי הכותרת. לכל מין הרכב צבעים וצורות משלו. הסחלב הפרפרני שפית ורודה ועלי כותרת נוספים באותו גוון, המעוטרים בדגם של קווים. גדל בכל האזורים ההרריים של מרכז וצפון הארץ. פורח בסוף החורף.