הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

דבורנית זו, אשר נראית דומה יותר לדבורה מאשר אחרות, נמנית על משפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה שדגם צבעוני "מצויר" על פניה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

על הסוג אשל נמנים בארץ כ-15 מינים, שההבחנה ביניהם קשה. רובם של המינים ממוצא סהרו – ערבי והם מאכלסים אזורים חוליים, אפיקי נחלים או שטחי מלחה. המין הגדל בדרום הערבה הוא אשל היאור, העמיד לשטפונות ומתחדש בנקל. גדל גם במלחות. שורשי הצמח מעמיקים ומתפשטים למרחק רב. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח. תפקידן להרחיק כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלים החוצה. הצטברות מלחים על פני שטחי העלים והרטבתם בלילות טלולים, גורמת לטפטוף טיפות מלח, ולהצטברות של מלחים על פני הקרקע המונעת מצמחים אחרים לגדול בסמוך. פרחי האשל קטנטנים, ורודים המופיעים באביב בשפע לא רגיל.

כוכב ננסי הוא צמח חד-שנתי צהוב קטנטן ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. נובט אחרי הגשמים, מצמיח כמה עלים מאורכים, ועד מהרה פורח, ואחרי הפריחה, נוטים עלי המעטפה להסגר והצמח מתייבש ושומר על הזרעים עד לבוא הגשם. הרטיבות מפשקת את המעטפת ומשחררת את הזרעים (הבוטנאים מכנים תכונה זו "שעון גשם"). לרוב מוצאים אותו בצורתו היבשה, ואפשר להרטיבו שוב ושוב (הנוצרים רואים בפרח היבש סמליות לתחייתו של ישו הנוצרי). גדל בנגב הדרומי ולאורך הערבה. (ראה גם כוכב ריחני ודומיו).

עץ הבאובב הוא סמלה של אפריקה. עצים אלה מאריכי ימים עד אלף שנים. כשהעץ בשלכת נראים ענפיו כמערכת שורשים המזדקרת מהקרקע. אגדה מספרת כי האל כעס על העץ, עקר אותו ושתל שוב כשראשו באדמה. באפריקה, בחודש אוקטובר פורח העץ בפרחים גדולים ולבנים שפורחים יממה. העץ משמש לתעשיית הנייר. מסיבי הקליפה מייצרים רשתות, תיקים, פרטי לבוש ומיתרים לכלי נגינה. העלים משמשים לטיפול בחום ובעיות עיכול, הפרות נאכלים על ידי פילים וקופי בבון. לכן גם יכונה "לחם הקופים". הגזע ספוגי ומכיל 40% מים המרווים את הפילים בתקופת היובש.
בפארק הולנד באילת ניטעו כמה עשרות עצי באובב, שקצב גידולם מהיר וגזעיהם רחבים במיוחד..

את הצמח הזה נדיר לראות במצב של גדילה או פריחה, שכן עונת פריחתו קצרה והוא מתייבש במהירות ומת (!). לאחר התייבשו, נסגרים הגבעולים המתייבשים כאגרוף קצוץ, ומגינים על הזרעים המכונסים בהלקטיהם. רק בהגיע גשם המרטיב את הגבעולים היבשים, נפתחים הגבעולים וחושפים את הזרעים להרטבה על ידי הגשם. זרעים מעטים משתחררים ונובטים בסביבתו הקרובה של הצמח המת. בעונות הבאות ימשיכו להתפזר זרעי שושנת יריחו כל עוד ישארו על הצמח היבש. זהו מנגנון של "שעון גשם", שהנוצרים רואים בו סמל לתחייתו של ישו, ולכן נמכרים הצמחים היבשים בחנויות מזכרות. אין לבלבל בין הצמח לבין מחלת עור הנקראת בשם זה.

רימונית הלוטם הוא צמח אדום עז, שמזכיר בחזותו את פרי הרימון, שרואים בחורש ובבתה. זהו צמח טפיל, הנועץ את שורשיו בשורשי צמח הלוטם. נמנה על משפחת הרפלסיים, שעליה נמנית הרפלסיה, הצמח בעל הפרח הגדול ביותר בעולם, הצומח בג'ונגל הטרופי. פרחי הרימונית צהובים והם נראים במשך זמן קצר באביב. כרמל וגליל.

האירוס הוא צמח ממשפחת האירוסיים, רב-שנתיים, שלהם פרח גדול ומפואר, המהווה סמל לשמירת הטבע בארץ. אירוס הדור מצוי בעיקר בגליל העליון. הוא ניכר בצבעו הבהיר יחסית, הנוטה לורוד. פורח מראשית פברואר. הוא נחשב לעדין והמרהיב במיני האירוס, ומהווה מוקד ביקור של מאות מטיילים.

ראו, צלמו ואל תיגעו.

מקור-חסידה שעיר הוא צמח מדברי, על קרקע לס ומסלע גירני, בנגב. מקור שמו הוא הפרי המאורך כמקור של חסידה, המתפקר לחמש פרודות. כל פרודה נושאת זרע מחודד וחוט מאורך, המסתלסל בהתייבשו, כך שכל היחידה הזאת מהווה מקדח הקודח בקרקע ומבריג את הזרע אל תוכה. צבע הפרח אופייני.

שיטה סלילנית היא עץ קוצני ממשפחת מימוזיים, שגזעו אינו מסתעף, אלא בגובה של יותר ממטר מעל האדמה. נופו איננו שטוח בצמרתו. נבדל משטת הסוכך גם בעלים שאינם שעירים. אף הוא מוצאו בסוואנות של מזרח אפריקה. בארץ גדל בכל אזורי המדבר של ארץ ישראל. פריחתו ככדורים לבנבנים ופירותיו הם תרמילים מסולסלים המשמשים מזון לחיות המדבר ובייחוד לצבאים. לעתים קרובות נגוע בצמח הטפיל הרנוג השיטים.

צמח נפוץ מאד בשדות ובגינות באזורי המרכז. נמנה על משפחת הרקפתיים. צבע הפרח הקטנטן בעל חמשת עלי הכותרת הוא כחול. עלי הצמח הזה רעילים ומכילים חומר אופייני למשפחת הרקפתיים - ציקלמין. ברפואה הטבעונית משתמשים בעליה לרפוי נכישות נחש ועקיצות עקרב (אל תנסו בבית).

צלף סחוסי הוא צמח קוצני ממשפחת הצלפיים, הגדל בנחלים וקניונים בדרום הנגב. ניכר בעליו הירוקים-בשרניים, שקוץ קצר בקצותיהם. הפרח לבן בעל עוקץ ארוך ואבקנים רבים, שביניהם עלי ארוך. אך מתבלט במיוחד הפרי האדום, המלא זרעים-גרגרים. זבובים ודבורים נמשכים לפרחים, וצפורים - בולבולים בעיקר, אוכלים את הפירות בהבשילם. צלפים נוספים שראוי לשים לב אליהם - במרכז וצפון הארץ: צלף קוצני, בנגב נדיר ובסיני: צלף רותמי.

אהך מגושם הוא צמח חד-שנתי בעל גבעולים בשרניים ומלאים במים. גדל על קרקע מלחה במדבר ואוגר מים - המים שניתן לסחוט מנו תפלים ואף מלוחים. המוהל שלו משמש ליצור סבון, וזרעי הפרח הלבן, לאחר התייבשו נטחנים על ידי הבדואים ומוספים ללחמם. כ"שעוני גשם" אחרים, נביטת הזרעים מותנית במשטר מים מתאים, והזרעים מתחלקים לכמה עונות. צמח של אזורים צחיחים בנגב.

תורמוס ההרים הוא צמח חד-שנתי הנפוץ באזור ההרים של צפון הארץ ומרכזה. ניכר בעלים שהם כפניים, בעלי חמשה עלעלים, והפרח שלו כחול מוכתם בלבן. הוא הגדול בבני סוגו. נמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). פורח בסוף החורף, ונחשב לאחד היפים בפרחי הארץ.

החבלבל הוא פרח המייצג את משפחת החבלבליים הגדולה, שעליה נמנים צמחי תרבות לא מעטים: הבטטה, והלפופית הגדלה בגינות ועל חופי הים ברחבי הים הטרופי. סימנה הבולט - עלי הכותרת של הפרח מאוחים יחד לכותרת דמוית גלגל. הם פורחים בדרך כלל בבוקר וידועים בשם האנגלו-סכסי "Morning glory". בארץ כמה מינים, שזהו אחד מהם.

הזקום המצרי הוא עץ קוצני ירוק עד, משפחת זוגניים. אופייני לסוואנות של האזור הסודני. בארץ גדל לאורך בקע ים המלח ובנאות מדבר. העץ היה קדוש בעיני המצרים הקדמונים ונחשב סמלו של האל תחות – סופר האלים, אלוהי המדע והאמנויות, רושם המעשים ומודד הזמן. במצרים נהגו לרשום על עלי זקום את שמות ומעשי המלכים והכהנים כסגולה לחיי נצח. מזרעי העץ מופק שמן למאכל ולרפואה. הפרי מר ושימש מזון לעבדים באפריקה – מכונה "תמר העבדים".

שיח ממשפחת הסולניים. שהוא לרוב יבש. אך בפריחתו מגלה פרח תכול, ופריו ענבה צהובה-כתומה. הצמח הצנוע הזה גדל בעיקר בערוצי נחלים במדבר או בערבה. צמח צנוע זה נזכר במקרא במשל יותם, שעל פיו הלכו הצמחים להמליך עליהם מלך, ומשסירבו רוב הצמחים – הזית התאנה והגפן - לכבוד, הסכים האטד, אך התנה את הסכמתו בקללה - אם ההצעה לא תצא לפועל, הוא יעניש את העצים על ידי אש שתצא ממנו ותשרוף את כל העצים. הנמשל - העצים הם אנשי שכם, והאטד הוא אבימלך, שביקש למלוך עליהם.

קרקש צהוב הוא שיח ממשפחת פרפרניים. ניכר בעליו המורכבים-מנוצים ופריחתו הצהובה. הפרי תרמיל תפוח וחלול בגוון חום-אדמדם אשר מתעופף ברוח ומפיץ את. גדל בעיקר בהר הנגב ובמרומי סיני. נזירי סיני מאמינים שהוא "מטה אהרון" הנזכר במקרא. בפארק הולנד באילת ניטעו כמה שיחי קרקש.

העדעד הוא צמח רב-שנתי, בן משפחת עפריתיים, ששמו העממי הוא "פרחי אלמוות" (זה גם פשר שמו עדעד) מהסיבה הפשוטה, שהפרח הלבן שהוא קצר ימים, יושב בתוך גביע כחול-סגול, שצבעו משתמר לאורך ימים, ונראה כאילו הוא חי לעד. גדל בעיקר על גבעות הכורכר של עמק החוף הים-תיכוני. צמח מוגן, שמאמצים נעשים לשמרו. ממנו פותח העדעד התרבותי.

סביון הוא צמח חד-שנתי הנמנה על משפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח). המין המצולם כאן הוא סביון הערבות הנפוץ באזור הערבה ודרום הארץ, בעיקר אחרי שיטפונות החורף. כסביונים אחרים, זרעיו מצויידים בציצת שיער לבנה (מכאן השם "סביון") היוצרת מעין סוכך, המאפשר לזרע לרחף ברוח להגיע למרחק ניכר מצמח האם, ולנבוט שם. במשפחה גם גם הסביון האביבי.