ציפורים זה אחד הנושאים הכי מאתגרים לצילום, הן מאוד פחדניות ובדרך כלל גם קטנות.
דרושים לנו שני מרכיבים עיקריים לצילום ציפורים: עדשת טלה רצינית ויכולת להתקרב אליהן בשקט.
עדשה טלסקופית רצוייה היא מעל 400 מ"מ כאשר בתקציב הנמוך מומלצות הסיגמא 50-500 והטמרון 200-500 ובתקציבים הגבוהים יותר עדשות כמו ה-600 F/4 שצלמים מזילים ריר רק מהמחשבה עליה ;)
החלק השני הוא היכולת להתקרב - יכולת זו נועדה לאפשר לצלם מקרוב כי המטרה היא לראות "נוצה-נוצה" של הציפור. ניתן לעשות זאת ע"י צילום מתוך האוטו (הרבה יותר קל להתקרב כך) או ע"י הקמת מארב מתוך אוהל אשר גוזרים חור לעדשה באחת מפאותיו.

המושית היא אחת החיפושיות הנפוצות ביותר, וללא ספק המוכרת ביותר לילדים שמכנים אותה פרת משה רבנו. שמה המדעי אף הוא "מרים גבה" - קוקסינלה. חיפושית עגלגלה, שלה כנפיים פעילות מכוסות על ידי כנפי חפייה צבעוניים (אדום עם נקודות שחורות). מהלך חייה כרוך בנדידה מחבלי ארץ נמוכים להרים הגבוהים באביב, שאז רואים אותה במקומות בהם היא נדירה - כמו באילת, שם צולמה על ידנו. משפחת מושיתיים. הזחלים שחורים וחיים על גבי צמחים. בצילום: המין "מושית האחת-עשרה" שלו 5 נקודות שחורות על כל כנף ונקודה אחת בעורף.

הצבי הוא בעל פרסה שסועה שנפוץ בכל חלקי הארץ. לפחות שלושה מינים מחלקים ביניהם את נופי העשב שלנו: צבי ארץ-ישראלי במרכז וצפון הארץ, צבי המדבר בנגב, וצבי השיטים באיזור יטבתה. הזכר בעל קרניים מעוצבות ומרשימות, ואילו לנקבה קרניים קטנות ולרוב לא שוות. הצבאים מאפיינים את נופים המישורים, ואילו היעלים חיים בנוף הסלעי. שמם נזכר בתנ"ך בדרך כלל כביטוי ליופי ("הצבי ישראל על במותיך חלל") או בזריזותו ("כצבאים על ההרים למהר" - דברי הימים א'). גלליהם והפרשותיהם מוטלים בנקודות מסויימות, ומשמשים כביטוי טריטוריאלי ("תחנות ריח").

זנב הסנונית הוא פרפר מהיפים שבפרפרי הארץ, שהסימן העיקרי שלו הוא שתי "אונות זנב" בחלק האחורי של כנפיו. מה שהרבה אנשים לא יודעים הוא שה"תולעת" הצבעונית המצולמת כאן איננה אלא הזחל של פרפר זה. לפרפרים בכלל יש מחזור חיים שבו מהביצה מתפתח זחל שמבלה את כל זמנו בזלילה של עלים והצטיידות במזון לקראת השלב הבא, שהוא התגלמות בתוך פקעת קורים שהזחל טווה, ובה הוא עובר שינוי מהפכני - מזחל דמוי תולעת בוקע פרפר מעוף, שמרחף מפרח לפרח למצוץ מצופו. צבעיו הבולטים של הזחל מהווים דגם אזהרה, שבו הוא מדגיש את היותו מפריש חומר דוחה, ואף רעיל.

הגולש אורן וסר מציע את האתר המצורף להיכרות עם הזחל.

הצבי הוא בעל פרסה שסועה שנפוץ בכל חלקי הארץ. הצבי ארץ-ישראלי נמצא במרכז וצפון הארץ, צבי המדבר בנגב, וצבי השיטים באיזור יטבתה. לזכר קרניים מעוצבות ומרשימות, ואילו לנקבה קרניים קטנות ולרוב לא שוות. הצבאים מאפיינים את נופים המישורים, ואילו היעלים חיים בנוף הסלעי. שמם נזכר בתנ"ך בדרך כלל כביטוי ליופי ("הצבי ישראל על במותיך חלל") או בזריזותו ("כצבאים על ההרים למהר" - דברי הימים א'). גלליהם והפרשותיהם מוטלים בנקודות מסויימות, ומשמשים כביטוי טריטוריאלי ("תחנות ריח"). הצבי הישראלי התרבה לאחרונה באזורי הגליל התחתון ובגולן, ומתקיים מעקב אחרי אוכלוסיותיו על ידי רשות הטבע.

הפרא הוא חמור בר החיים במדבריות המזרח הקרוב. ניכר בצבעו החום-אדמדם ואין לו רצועות כהות על הרגליים כלערוד. חי בעבר בעבר הירדן ובמדבר הסורי. נזכר בתנ"ך ("פרא למוד מדבר, כאוות נפשו שאפה רוח, תאנתה מי ישיבנה" - ירמיהו ב'). הפראים בארץ, שמוצאם באיראן, חיים בשמורת "חי-בר" יטבתה, ומספר פרטים כבר שוחררו לטבע בנגב המרכזי.

השחרורית פימליה היא חיפושית עגלגלה, המהלכת לה על חול ואדמות קלות במדבר ועמק החוף הים-תיכוני. להבדיל מחיפושיות אחרות, השחרוריות אינן מסוגלות לעוף (כנפי חפייה המכסות את כנפי התעופה מאוחות ולא נפתחות). נזונה מזרעים. משפחת השחרוריתיים. הזחלים חיים בקרקע.

הצרעות הן קרובות הדבורים, וחיות כמותן במושבות הנבנות על ידן, ומלכה או מלכות המטילות ביצים, כשהפועלות בונות את הקן ומאכילות את הזחלים. קן הפלכית בנוי מ"נייר" הנוצר על מצמחים לעוסים על ידי הפועלות, ומורכב על גבעולים גבוהים בנוף הפתוח (חלק עליון של הצילום). בו מוטלות הביצים וגדלים הזחלים, ומתגלמים. הצירעה עצמה מביאה מזון לקן ומסוגלת להגן עליו מפני פולשים. דגם הצבעים של הצירעה (תחתית הצילום) דומה לזה של הדבורים והצרעות המסוכנות, אך זו איננה מסוכנת לאדם.

הקוצן המצוי הוא מכרסם ממשפחת עכבריים, החי בטבע, ונבדל מעכברים אחרים על ידי שערות-זיפים המזכירים קוצים, שעל גבו. הקוצן המצוי נמצא בכל הארץ, ואילו הקוצן הזהוב מצוי רק בדרומה, במדבר. שני המינים מחלקים ביניהם את שעות היממה - הקוצן הזהוב הוא יומי, ואילו הקוצן המצוי הוא לילי. הם ניזונים מעשבים וזרעים, אך גם מטריפת חלזונות יבשה וחרקים.

צר כנפיים, אשר במנוחתו מקפל את כנפיו זה על גבי זה. צבעיו בולטים: רקע שחור וכתמים אדומים בולטים. הצבעים הבולטים באים להזהיר את הטורפים שלו, שהם בעיקר ציפורים, לבל יאכלו אותו כי דמו מכיל חומרי רעל - והדגם נקרא דגם אזהרה, שמטרתו להבטיח שרידותו.

דנאית הדורה היא פרפר ממשפחת דנאיתיים שהזחל שלו גדל על צמחים ממשפחת אסקלפיים, כפתילת המדבר (ראה סטיפ). הפרפר הצבעוני ידוע כמין נודד, המגיע לארץ במספרים גדולים מדרום ים סוף. בארץ מצוי בעיקר לאורך בקעת הערבה וים המלח. לותיקים ידוע בשם "דנאית תפוח-סדום", שמה הקודם של פתילת המדבר.

יעל הסלעים היא חית בר ממשפחת פריים, תת-משפחת עזים. נקרא גם יעל נובי, להבדילו מיעל האלפים החיה באירופה, ויעלי אפריקה. חי בעיקר במדבר, בנגב ומדבר יהודה, בנופי סלעים ומצוקים. הזכר כבד, המגיע ל- 80 ק"ג, ומוצק. לראשו קרניים ארוכות וכפופות וזקן-תיש. צבעיו חום-בהיר, אך כתמים כהים על הרגליים. הנקבה קטנה יותר, ולה קרניים קצרות. משוטטים בלהקות בקרבת מעיינות וישובי אדם.

הקוצן הזהוב הוא ממשפחת עכבריים, קרוב לקוצן המצוי וכמותו נבדל מעכברים אחרים על ידי שערות-זיפים המזכירים קוצים, שעל גבו. נמצא בעיקר בנגב, במדבר. שני המינים מחלקים ביניהם את שעות היממה - הקוצן הזהוב הוא יומי, ואילו הקוצן המצוי הוא לילי. הם ניזונים מעשבים וזרעים, אך גם מטריפת חלזונות יבשה וחרקים.

השחאורית קרויה בשם זה בשל היותה פעילה בשעות האור. בסוג זה כמה מינים החיים באזורים הצחיחים ביותר בנגב, מתוך התרסה כנגד העיקרון לפיו בעלי חיים כהים לא מותאמים לחיים באזורים חמים. להבדיל מחיפושיות אחרות, השחרוריות אינן מסוגלות לעוף (כנפי חפייה המכסות את כנפי התעופה מאוחות ולא נפתחות). נזונה מזרעים. הזחלים חיים בקרקע.

השועל הוא טורף ממשפחת כלביים, הנפוץ בכל הארץ. שועל מצוי מאכלס את רוב אזורי הארץ מהגליל ועד לבקעת עובדה. בערבה נמצא שועל החולות וביניהם, במורדות מדבר יהודה וצוקי הערבה, שועל הצוקים. בצמונה נראים שני גורים בפתח המאורה, בה הם ממתינים לבואה של האם. ניזונים מטריפת מכרסמים וזוחלים.

פסמון הוא מכרסם דמוי-עכבר גדול, המצוי בנגב בלבד. אזניו קטנות וזנבו קצר. הוא ניזון בעיקר בצמחים מלוחים, בעיקר מהסוג מלוח. אוכל באמצעות רגליו הקדמיות (ידיו"). אם מאכילים אותם מזון צמחי אחר, עשיר יותר, הם מפתחים סוכרת. על כן משמשים במחקר על אמצעי ריפוי מחלה זו.

התן הוא קרובו של הכלב, הנראה ככלב בינוני, ניכר בזנבו השעיר. התנים, הנזונים מפגרים, התרגלו לחיות בקרבת ישובי אדם, ונזונים ממזבלות ושאריות של משחטות ומפעלי מזון. בעשורים האחרונים פחתו מאד התנים בארץ, וגם המעטים שנותרו נחשדו לא אחת בהעברת הכלבת, והורעלו באופן סיטוני. על כן ראוי לשמרם, תוך המנעות ממגע איתם שלא על ידי מומחים.

הכדית היא צירעה יחידאית, כלומר אינה חיה בחברות וקנים המאוכלסים בפרטים רבים, אלא היא בודדת. היא בונה את קינה שפתחו דמוי ראש כד (מכאן גם שמה), מבוץ מודבק לאבנים ולמצע מוצק. לקן היא מכניסה זחלי פרפרים ששיתקה בעוקצה, לשמש מזון לזחל שלה, שיבקע מהביצה המטלת בקן. לאחר מכן אוטמת את הקן ועוזבת. איננה מסוכנת לאדם.

כאן מוצג הטחבן בקבוצת החרקים, למרות שאיננו חרק כלל ועיקר. הוא - ואל תתפלאו - סרטן יבשתי מקבוצת הטחביות, מסידרת שווי הרגל, שנציגיה מצויים גם בים וגם בנהרות ובאגמים. בניגוד לטחביות הימיות, שלהן זימים לנשימה, לטחבן אבר נשימה הדומה לזה של החרקים, ומאפשר נשימת אוויר. הם מתחפרים בקרקע ונזונים מרקב עלים, ופסולת אורגנית אחרת. מצויים בעיקר בצפון הנגב ובהר הנגב.

השפן איננו מי שרוב האנשים סבורים. הם לרוב טועים בינו לבין הארנבת. השפן הוא חית בר ממשפחת שפניים, הניכרים בגוף גלילי, רגליים קצרות ואוזניים קצרות. הם חיים בלהקות גדולות בנופי סלעים, מהגליל העליון ועד לדרום הנגב. שמם נזכר בתנ"ך ("הרים גבוהים ליעלים וסלעים מחסה לשפנים", תהלים כ"ד). נזונים מצמחיה.

הזאב הוא הגדול ביונקים ממשפחת כלביים. הוא טורף החי בכל הארץ, כבודד ובלהקות קטנות. ממדיו ככלב גדול, אך רגליו ארוכות יותר. הזן הדרומי, מהנגב, בהיר יותר מהזן החי בצפון הארץ ובגולן. בעבר הומתו זאבים בהרעלות של חקלאים.